א' דר"ח אלול, מרכז השטיבלע'ך השכונתי בשעת בוקר. זה עתה הסתיים המניין הקודם ואני כבר נכנס לחדר התפילה לקראת המניין הבא.
ליד הפתח עומד יהודי מבוגר ותוך כדי קיפול הטלית שלאחר מוסף הוא מכריז ומאחל לסובביו: 'א גוט'ן חודש, כתיבה וחתימה טובה'. כך לאחד ולעוד אחד. בקושי נכנס אלול, עוד לא תקעו בשופר וכבר הוא מאחל כתיבה וחתימה טובה לכולם.
יהודי יקר ניגש אליו מחויך ואומר בחצי חיוך. 'רבינו, עדיין ל' אב, למה אתם מכניסים את הקהל לחרדות?… תנו לאנשים להנות מהיום האחרון של בין הזמנים…'
היהודי המבוגר וירא השמים מולו נהיה כמעט חיוור. הוא הביט בתימהון ביהודי שמולו וברצינות מלאה שאל אותו: אלול מפחיד אותך? יום הדין גורם לך לחרדות? אתה יודע לאיזה חודש אנחנו נכנסים? הלא זה החודש שאני מתגעגע אליו כל השנה, לדוד ה' אורי וישעי, תקיעת שופר, סליחות, כמה קרבת ה' יש בימים האלו, איזה טוהר ונקיות. אני כבר משתוקק שיגיע יום המחר לשמוע את השופר ואת ההכרזה של בורא כל עולמים "שובו אלי ואשובה אליכם"! שנה שלמה אני מחכה לפגוש אותו שוב, מאז מוצאי יום הכיפורים של שנה שעברה'…
המילים האלו ששמעתי ממש באקראי היו בשבילי ה'פתיחה' הכי טובה לזמן הקדוש שהתחלנו זה לא מכבר. במשפט אחד הוא שינה לי את כל ההרגשה לימים הנפלאים האלו.
(הרב ישראל היימן – גליון דרשו)
אריה שאג מי לא ירא
הנה עומדים אנו בתחילתו של האריה שאג, כי הרי האות הראשונה מתיבת 'אריה' היא האות א' הרומזת ל'אלול' שזה עתה נכנסנו בפתחו.
שאל פעם מאן דהו את מרן רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, מדוע כתוב אריה 'שאג' בלשון עבר, והלא הנכון הוא לומר 'שואג' בלשון הווה כי הרי פסוק זה בא לייסר ולהוכיח את עם ד' לשוב בתשובה בהווה, ולא להוכיחו על העבר.
ענהו רבי חיים: 'תתבונן קצת איזו שנה עברה עליך ועל כלל ישראל, על כל אחד ואחד לבדוק לעצמו איזו שנה עברה עליו ועל סביבתו, מי ב"ה עדיין נמצא עמנו, ומי לדאבוננו כבר לא איתנו, הרי לא חלמת בראש השנה של שנה שעברה על מה אתה צריך לבקש בכלל, אם כן אתה רואה איזה 'אריה שאג' היה בראש השנה של השנה שחלפה, על כן נשאלת השאלה המהדהדת "מי לא יירא", איך לא תעלה על דעתך מחשבה של הרהור תשובה, איך תסרב עתה לקבל על עצמך יראת שמים?'
אז רבותי, כעת אנו עומדים בזמן זה שעדיין אפשר למנוע את כל ה'צווחין אף עקתין', אפשר למנוע את כל העגמת נפש שהיתה מנת חלקנו בשנה שעברה ובשנים שקדמו לה. כעת שומה עלינו לנצל את הזמן כראוי, לשוב בתשובה, להתפלל ולבקש על שנה טובה ברוחניות וגשמיות.
(הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א)
חלומו של הנתיבות שלום
מרן בעל ה'נתיבות שלום' זצוק"ל סיפר פעם, כי חלם בלילה והנה עברו חלפו להם ימי הסליחות והוא לא ניצל את הזמן כלל, אמר את הסליחות כמו בול עץ, בקרירות ובלי שום רגש, הכל היה אצלו יבש. הגיע ראש השנה ושוב, בעצלנותו לא העביר כראוי את שני הימים הקדושים, וכך הלאה עשרת ימי תשובה, יום כיפור, ונפשו עגומה עליו, מה אירע עמו, מה קרה לנפשו, מנין לו קרירות מוגזמת כזו. ולפתע התעורר משנתו ומחלומו, והנה… הוא נזכר כי היום הוא ראש חודש אלול. כעת הגיע הזמן המסוגל לנצלו כראוי.
אלול "נוסח חזון איש"
בספר "הדור והתקופה" מביא הגאון ר' אליקים שלזינגר שליט"א שאמר לו החזו"א, שבימי האלול לומד "יותר גמרא"… והיה מוסיף רבינו, שהפלא הוא, הרי החזו"א היה מתמיד נורא, ומתי היה לו זמן להוסיף? והרבה רבינו לדבר על "התמדה גדולה" ולימוד "בחשק" בימי האלול, עד שאמר לאחד שהיה רגיל להתענות ארבעים ימי הרחמים, שלא כדאי שיצום, היות והצומות מחלישים את האדם, ומתמעט מלימודו, ואם יפסיד "אפילו דקה אחת" מלימוד התורה בגלל הצומות, כבר לא שוה הכל… ואמר לו להחליף תעניותיו בלימוד תורה עם "שמירת הדיבור".
(גליון 'תפארת' פרשת ראה תשפ"ד)
ה'אויבער חכם' שלא פינה את השלג
המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל היה רגיל לספר שברוסיה היה חוק שכל בעל בית חייב לפנות את השלג מהמדרכה שליד ביתו. מי שלא פינה היה צפוי לקבל קנס כבד. אבל אנשים זלזלו בחוק. לא היה להם כח אליו. מאידך גיסא, לא היה להם, כמובן, כל רצון לקבל קנס… מה עשו? כל אימת שראו את הפקח מתקרב, היו ממהרים ונוטלים את המטאטא ביד… שהפקח יראה אותם עם מטאטא ביד… כביכול עומדים הם לפנות עתה את השלג…
אבל היה שם בעל בית אחד שנשאר לעמוד ולקרא עיתון… והפקח רשם לו קנס.
שאל אותו האיש: "האם אינך רואה שאצל כולם השלג נערם ואיננו מפונה? מדוע רשמת דוקא לי קנס?"
השיב לו הפקח: "כולם, לכל הפחות, נטלו את המטאטא ביד. זה מראה שיש להם נכונות לעבוד. אתה – אפילו את זה לא עשית!"
וכאן, זעק המשגיח "הבה, לכל הפחות, ניקח את המטאטא ביד! נתחיל 'לעשות משהו'! נגלה רצון לטאטא את 'ערימות השלג' שהצטברו לנו על הלב! הבה נקבל על עצמנו איזושהי קבלה קטנה שאיתה נוכל לבוא ליום הדין!"
רבותי!
שכל אחד ואחד יקבל על עצמו איזושהי קבלה. ומי שכבר, ב"ה, שומר על קבלות שקיבל על עצמו – יראה להוסיף להתחזק, ולקבל על עצמו קבלה נוספת. העיקר שנבוא עם "משהו ביד", שנוכל לבקש מהקב"ה: "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".
במה הפתיע הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל את הבחורים?
הרי לכם סיפור שלא סֺופַר מעודו. את הדברים שמענו מפי הרה"ג רבי יעקב בייפוס, מחבר סדרת הספרים המופלאה 'לקח טוב', ומי שזכה ליצוק מים על ידיו של המשגיח מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל בישיבת כפר חסידים. ר' אלי', מספר הגרי"י בייפוס, היה נוהג לומר את שיחותיו בשבת, לאחר סעודה שלישית, לפני תפילת ערבית.
בשנת-חייו האחרונה עזב את הישיבה ועבר לשכונת 'בית וגן' בירושלים (וראש הישיבה, מרן הגר"א מישקובסקי זצ"ל, המליץ על כך בהספדו את הפסוק 'נקי יהיה לביתו שנה אחת'). זמן קצר לפני כן, דהיינו כשנה וחצי לפני פטירתו, עלה המשגיח לבימה כדי למסור את שיחתו, ולפני-כן הפתיע את הבחורים בהודעה קצרה. 'אני רוצה לבקש עכשיו דבר-מה מהקב"ה, והנני מבקש מה'עולם' שיענה אמן על כך'.
הבחורים בישיבה תמהו מאוד על ההודעה, ולא ידעו מה מתעתד המשגיח לבקש. רבי אליהו לא השאיר את הבחורים בפליאה זמן רב. 'אני מבקש מהקב"ה שייתן לי עוד ראש-השנה ויום-כיפור אחד' – – – וכל הציבור ענה 'אמן' בקול רם – – –
הרבנית חנה ע"ה (אחותו של מרן הגר"א מישקובסקי זצ"ל) שאלה את המשגיח, אם כבר מבקשים מהשי"ת, אפשר לבקש שיתנו לך עוד הרבה ראש-השנה… למה רק פעם אחת? והמשגיח השיב לה: 'בגיל הזה שבו אני נמצא, כל שנת-חיים היא מתנה, ואין זה מן הנימוס לבקש מתנות גדולות'…
למדנו עכ"פ את חשיבותם של ימי התשובה שלפנינו, ואת סגוליותם, וכמה הם יכולים לתרום לנפש האדם. הרי מרן המשגיח היה אז בשיא גדלותו התורנית, והוא היה באמת אחד מאישי המוסר הגדולים שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים! ובכל זאת הוא מבקש בתחנונים עוד ראש- השנה ויו"כ אחד!
(הרב משה מיכאל צורן שיחי')
הסגולה הבודדת שנשמעה מפי מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל בערוב ימיו
שמעתי דבר נפלא, מידידי העסקן הרפואי, איש החסד, הרב אליעזר קפלן שליט"א, כי לפני שנים אחדות שהה בביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בעת טיפול רפואי מסויים שנאלץ לעבור, וכדי להסיח את דעתו מהכאב של הטיפול, אמר לו הרב קפלן: "ראש ישיבה! היום מתחיל הזמן בהיכלי התורה הישיבות".
למשמע הדברים חייך הרב שטיינמן חיוך רחב, והיה נרגש מאד.
לאחר דקת דומיה אמר בקול נשנק מדמעות: "תחילת הזמן הם ימים כה גדולים, בזכות התורה אפשר לפעול בה כל כך הרבה ישועות על ידי תפילה".
הרב קפלן הוסיף ואמר לי: "בשנותיו האחרונות של הרב שטיינמן הייתי כמעט בן בית אצלו, ויכולני להעיד, כי כמעט בשום פעם לא שמעתי אותו מדבר על עניינים סגוליים. זו היתה אחת מהפעמים הבודדות ששמעתי אותו מדבר על מושג של סגולה"…
אכן, להתחלה יש כח מיוחד במינו!
אולם יש לדעת, כי את הסוד המופלא הזה על כח ההתחלה, מכיר היטב גם אותו מלך זקן וכסיל, היושב על מפתחי הלב ומבקש בכל רגע להפילנו במכמוריו. כשם שאנו מבינים שעלינו להתאמץ יותר בתחילת הזמן מפני סגולתו ומעלתו, גם היצר הרע עובד קשה מאוד כדי לעמעם ולהחליש את ההתעוררות המתבקשת בזמן זה ולעוקרה משורשה.
יש לו במאגרו כיסויים רבים ותחפושות לרוב, בהם הוא רגיל ומומחה להשתמש כדי להכשיל את האדם. בכל פעם הוא ממלא אותו בתחושות שונות של כבדות, נחיתות, חולשה ותשישות, ושאר דמיונות שוא. או מרפה את ידיו: "בכל מקרה לא אצליח ללמוד כל הזמן", "בכל מקרה אין לי סיכוי לדעת את כל המסכת", ובכך הוא מסיטו ממילוי תפקידו.
אולם הדרך הבטוחה היא להתעלם ממנו בשלב הראשון, ולהתאמץ בכל הכח למרות הקושי הכרוך בדבר, ואין עצה ואין תבונה אחרת מלבד זה. הנסיון מורה שכאשר ממשיכים הלאה כרגיל במלוא החשק והמרץ, התחושות הללו חולפות. אמנם תמיד יהיו נסיונות, אך בכל אופן הוא ירגיש הקלה מסויימת מהקושי עמו הוא התמודד בתחילה.
ההסבר ההגיוני לזה הוא, כי כאמור כל הקשיים שהיצר הרע מציב לאדם בתחילת דרכו מבוססים על דמיונות והפחדות סרק ומטרתן אחת, להחליש את האדם ולמוסס את שאיפותיו ורצונותיו, וככל שחולף הזמן אכן מבחינים כי בכל המחשבות הללו אין כל ממשות אמיתית.
(מתוך אוצרותיהם אמלא)