במשנה ריש פרק כ"ז דכלים: "הבגד מיטמא משום חמשה שמות". כלומר ישנם חמישה אופני שימוש בבגד, ולכל שימוש יש את שיעור הגודל שבו הוא מקבל טומאה.
וכל זה בבגד העשוי מצמר או פשתים ודומיהם. ואילו שק – הנארג משיער בעלי חיים, כגון נוצה של עזים [חוץ מן הנארג מצמר כבשים שהוא כאמור בכלל בגד ואינו קרוי שק] – בו אין שיעור שלש אצבעות וגם אינו מיטמא משום אריג, ואינו מקבל טומאה בפחות מארבעה על ארבעה טפחים.
והעור [חתיכת עור, לא כלי עור] אינו נטמא בפחות מחמשה על חמשה טפחים.
שייכים בבגד כמה סוגי טומאות: טומאת נגעים, שאינה נוגעת למסכת כלים אלא למסכת נגעים. טומאת מדרס – להיטמא מזב או נדה שדרסו, ישבו או שכבו עליו. וטומאת מת, כגון שהאהיל הבגד על מת, או נגע בו. וכן טומאת שרץ או נבילה. ישנם אופנים שהבגד נטמא עקב טומאת הלבוש בו, כגון אדם הנושא את הנבילה, שנטמא הוא ונטמאו בגדיו.
ומצאנו במשנה מסכת חגיגה (פרק ב' משנה ז') שיש אופנים שמחשיבים בגד כטמא, אע"פ שלא נודע לנו שנטמא. וכך איתא התם: בגדי עם הארץ, מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת.
כלומר, בגדי עם הארץ נחשבים כטמאי מדרס לגבי הפרושין, והם אלו שאוכלים אפילו חולין בטהרה. והסיבה: שמא ישבה עליהן אשת עם הארץ כשהיא נדה. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה – מאחר והפרושין אינם אוכלים תרומה, זהירותם פחותה מאוכלי תרומה, ושוב אנו חוששים שמא ישבה על בגדיהן אשתו נדה. וכן הלאה – בשר קודש צריך שמירה יותר מתרומה, ומי חטאת צריכים שמירה יותר מקודש.
ובמשנה מסכת דמאי (פרק ב' משנה ג') איתא: המקבל עליו להיות חבר, דהיינו לענין טהרות, דהיינו פרוש, שיהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים, אינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו אצלו בכסותו. כי כאמור, בגדי עם הארץ מדרס הם לגבי הפרושים.