מספרים על הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זיע"א, שנסע לאמריקה הגדולה כדי לאסוף תרומות לישיבתו.
שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קבוצת עסקנים נמרצת החליטה להרים הפקת ענק. הם תכננו ערב נוצץ במיוחד, שכלל נברשות קריסטל, אוכל הרבה מעבר לדמיון ולהקת מוזיקה מורחבת וראוותנית, או איך נאמר בעדינות, ערב הוללות מושלם.
כששמע על כך רבי אלחנן הוא הזדעזע ופסק: "לבטל הכול מיד!".
המארגנים כמעט התעלפו. הם זעקו בדרמטיות: "אבל כבוד הרב! הרי מדובר בהון תועפות. כשצ'קים שמנים כאלו עולים לשמיים, איך בדיוק מתייחסים אליהם שם למעלה? ככסף שהגיע מאירוע מפוקפק או ככסף קדוש שהולך להחזקת הישיבה?".
רבי אלחנן לא התבלבל. הוא נעץ בהם את מבטו החודר וענה בחדות: "כסף כזה בכלל לא עולה למעלה. הוא פשוט נשאר למטה!"…
על אותו קו של זלזול בממון, מסופר מעשה נאה על סנגורן של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א.
בוקר אחד עמד הרבי בקרן רחוב וראה יהודי חולף על פניו כחץ מקשת; פניו סמוקות ממרוצה, נשימתו כבדה וזקנו מתבדר ברוח, נראה כאילו כל העולם דולק בעקבותיו.
עצר אותו הצדיק ושאל בחיבה: "יהודי יקר, לאן אתה אץ בתבהלה שכזו? שמא המשיח כבר בפתח?".
היהודי, מתנשם ומתנשף, מחה את זיעתו בשולי מעילו המאובק והפטיר בקוצר רוח: "אוי, רבי, הרי אני רודף אחר פרנסתי!".
נהרו פניו של הרבי, חיוך פשה על פניו הקדושות, והוא שאל בבת-צחוק: "אמור נא לי, יהודי יקר, שמא עלה בדעתך שהפרנסה שלך בכלל פוסעת מאחוריך, ובמרוצתך המבוהלת אינך אלא בורח מפניה?".
שני הסיפורים הללו מתחברים למסר נוקב אחד. אנחנו רצים בטירוף לעוד 'מכה' קטנה, ומוותרים בדרך על הדברים האמיתיים. קחו למשל את לימוד המשניות. כמה פעמים אדם אומר לעצמו, "אם אשב עכשיו בבית הכנסת ללמוד כמה פרקי משנה, אפסיד לקוח ואפסיד כסף!".
אבל האמת הפוכה לחלוטין. הלימוד הזה הוא הצינור האמיתי לשפע. כשאתה עוצר את מרוץ העכברים ופותח ספר, אתה לא מפסיד כלל. להפך, אתה מאפשר לברכה להשיג אותך. המשניות הופכות למניות תוססות.
מלימוד תורה מעולם לא הפסיד איש. פשוט צריך לשבת ללמוד, ולהפסיק לברוח מהפרנסה…