תפריט
הגאון הקדוש הפרשן והפוסק הגדול רבי חיים פלאג'י זצוק"ל (בן הרב יעקב זצ"ל), התגורר באיזמיר, היה מגדולי חכמי ספרד בתקופת האחרונים, חיבר 80 ספרים במגוון תחומי התורה, ועמד בראש ישיבות "בית הלל" ו"בית יעקב רבי".
קורות חיי רבינו זיע"א
רבי חיים פלאג'י נולד בי"ז טבת ה'תקמ"ח. נקרא על שם סבו רבי חיים פלאג'י הראשון, אביו של רבי יעקב. בהיותו בן ארבעים, בשנת תקפ"ח, נפטר אביו ורבי חיים פלאג'י קיבל עליו את משרת הדיינות באיזמיר ואת ראשות הישיבה. חמש שנים לאחר מכן הוכתר לאב בית דין. שנה לאחר מכן נפטרה אשתו הרבנית, וכעבור שלוש שנים נישא בשנית.
בגודל קדושתו והתמדתו בתורה, העיד על עצמו כשהוא מספר על שנות ילדותו: ”…ומעיד אני עלי שמים וארץ, כי מיום דעתי עד יום היותי בן עשרים שנה הייתי שוקד על לימודי ביום ובלילה בלי שום ביטול.”
בשנת ה'תרט"ו התמנה למשרה הרמה ביותר באיזמיר "חכם באשי" (רב ראשי), ולאחר כשנה אף אושר מינויו על ידי הסולטאן עבד אלמג'יד הראשון באישור מלכותי "נישאן", ובכך ניתנו לו סמכויות לנהל את הקהילה, לשפוט, להוציא לפועל את פסקיו, והופקד בידיו שלטונה של הקהילה היהודית כולה.
רבינו היה ידוע כאוהב שלום ורודף שלום ופעל רבות כדי להרבות את האחדות בארצו ובקהילתו וכן פעל רבות לשפר ולחזק את קהילתו.
ביושבו על כסא ההנהגה, עסק במתן תשובות למאות השאלות שהגיעו אליו ממקומות רבים בעולם, ביניהם: סוריה, מרוקו, פולין, תוניסיה, גרמניה ושוויץ. היה נוהג לומר "לשם יחוד" לפני כתיבת תשובה, פסק דין ובירור הלכתי. חלק מהשאלות והתשובות קיבץ בספרי שו"ת והוציאם לאור.
בתקופת עלילות דמשק בהן הואשמו יהודים בסוריה וברודוס בעלילות שקריות ונגזרו עליהם גזרות קשות, הפעיל רבינו את קשריו והצליח לשדל את משה מונטיפיורי לפעול לביטול הגזרה. לאחר שבוטלה הגזרה, חיבר הרב פלאג'י ספר בשם "חיים דרכיו למשה תהילה", לכבודו של משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית. בספר מתאר רבינו בכישרונו האדיר את העלילות בדמשק ופועלם של העסקנים היהודים לביטולן, ומשבח את מונטיפיורי.
בנוסף, חיבר רבי חיים פלאג'י את הספר "מצא חיים". הספר שנכתב בשפת הלאדינו משבח את מלכת אנגליה, שאף היא סייעה בביטול הגזרות. בספר זה משווה אותה לבתיה בת פרעה, שהיתה גויה והצילה את משה.
מתקנותיו:
בין פסקיו הרבים נמצא פסק ההלכה שאסור לעשן אף בימי חול, משום שהרגיל בעישון – מתענה בשבת בכך שאינו מעשן, ועל כן מפסיד את מצוות עונג שבת.
רבי חיים דאג לפרנסת עניי העיר ואף בשעותיו האחרונות לפני מותו ביקש כי לא יטריחו את הציבור להתפלל לרפואתו אלא ישכרו מתפללים מעניי העיר שיתפללו עבור בריאותו ויקבלו על כך תשלום גמול.
רבי חיים מפורסם היה במידת הכנסת האורחים שבה כיבד את כל באי ביתו, וכן התפרסם חידושו שמותר לבעל הבית לשנות מדבורו (לשקר), כדי שאורח לא יצטער. (כף החיים סימן ה' ,אות י')
ליקטנו מספריו הקדושים חלק מן הסגולות אותם ייעץ לאנשים והשאירם ברכה לדורות אחריו, וכך גם נהג בעצמו:
אזהרות והנהגות טובות מדבריו הק':
בספרו "רוח חיים" כתב: "וכבר העידו על האריז"ל כי פעם אחת שכח והניח ידו על זקנו ביום השבת, ולא הוציאו עד שחשכה, שמא יתלוש איזה שער ביציאת היד מעל זקנו. ופירש בזה שומר שבת מחללו. ושומר ידו מעשות כל רע. ושומר ידו לשון המתנה שממתין ידו שלא לחלל את השבת".
כתב רבי חיים פלאג'י: "הנה שמעתי כמה אנשים ריקים ופוחזים, שאינם מקיימים מצוות כיבוד אב ואם, בטענה כוזבת, שזאת המצוה נאמרה רק כלפי אב ואם שהם נוחים ומראים חיבה לבניהם, ולא לגבי אב ואם שהם קפדנים, ומכניסים עצמם בכל דבר, ועושים מריבה עם בניהם, ומכבידים עליהם. וכל דבריהם הבל וריק, שאילו כן, לא היתה התורה צריכה להזהיר על כיבוד אב ואם, כי מאחר שהם הביאוהו לעולם וגידלוהו, האכילוהו, השקוהו והלבישוהו, עד כי גדל ונעשה חי הנושא את עצמו, כבר היה חייב לכבדם, כי אפילו אם היו אנשים זרים, היה חייב להחזיק להם טובה ולכבדם כל ימי חייו, משום הכרת הטוב אשר גמלו לו בימי נעוריו. וכבר אמרו חז"ל (משנת רבי אליעזר פרשה ז'): "כל הכופר בטובתו של חברו, כאילו כופר בטובתו של מקום". ועל כרחך שהוצרכה התורה להשמיענו שאפילו אב ואם קשוחים וקפדנים, וקשים במידותיהם וזר מעשיהם, אף על פי כן צריך לכבדם ולירא מהם יראת כבוד, וכל שכן שלא להתריס נגדם ולצערם". (ה"ע קנ"א)
בספרו "רוח חיים" (רפ"ח, א'): היה מייעץ למי שחלם חלום לא טוב בליל שבת, שלא יתענה, אלא יענג עצמו באכילה ובשתיה ולא ישיח שיחה בטילה ויקרא כל ספר התהלים.
כתב בכף החיים: י"ג, י. אסור למנות את ישראל, ואם רוצה לדעת את יש מנין, נכון לומר הפסוק "ואני ברוב חסדך", או "הושיעה את עמך", או "ויתן לך", המונים כל אחד עשר מילים.
ספריו וחיבוריו
רבי חיים פלאג'י זצוק"ל התפרסם בספריו הרבים, כ-80 במספר, אותם התחיל לכתוב בהיותו בגיל ט"ז ואשר עוסקים בקשת רחבה של נושאים: שבעה חיבורים על התנ"ך, תשעה חיבורים על התלמוד, חמשה עשר ספרי מדרשים וספרי מוסר, עשרים וארבעה חיבורים בהלכה, קבלה, שאלות ותשובות, וספרים רבים נוספים.
את ספריו לעולם לא מכר, אלא העניקם במתנה. בסיום כתיבת כל ספר, היה עורך רבי חיים סעודת מצווה והיה מחלק את ספריו ללא תמורה.
למרבה הכאב, כחמישים מספריו אבדו בשרפה גדולה שארעה באיזמיר בשנת תר"א. לאחר השרפה, חלה רבינו מרוב צער על אבדן כתביו, וכך כתב לימים בהקדמה לספרו "חיים לראש": "באותו לילה נשרף רוב רובי תורתי אשר טפחתי וריביתי… בין הכל ד"ן אנכי וכולם כאחד היו למאכולת אש, ויי לאזילא ויי לאבידה שאינה חוזרת, אותיות פורחות מפני הדליקה הכל לגבוה סלקא (הלך). ובאותם הימים דעתי בל עמי מרוב צערי ותדד שנתי מעיניי והייתי בוכה יומם וליל, איכה נהיית הרעה הגדולה הזו…. וחסדי ה' אזכיר תהילות ה' על כל מה שגמלנו ה' דבעזרתו ית' שמו, חזרתי על המקרא לחדש ממה שהיתה לשריפה ומאז ועד עתה לשליש ולרביע… "
כאמור, כפי עדותו הנ"ל, לאחר השריפה שחזר רבינו בגבורת נפש מיוחדת, את מה שהוזכר בכתביו, וכך זכינו וחלק מהספרים נמצאים כעת בידינו ומעשירים את עולם התורה.
רבינו הק' נסתלק לעולם שכולו טוב ביום י"ז שבט ה'תרכ"ח.
זכותו יגן עלינו.
