תפריט
תרומת הדשן והוצאת הדשן
בפרק שני של מסכת תמיד שנינו את העבודה של 'תרומת הדשן' – 'והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח' (ויקרא ו' ג') – שהיא העבודה הראשונה כל יום בבית המקדש, והכהן שזכה בפייס לעשות עבודה זו, עלה לראש המזבח, חיתה במחתה של כסף מן הדשן של הגחלים שנתעכלו שם, ונטל מלא מחתה דשן, [ואין לפחות ממלא קומץ (יומא כ"ד א', אך עי' מש"כ המקדש דוד סי' ל"ב ס"ק א' בדעת הרמב"ם)], וירד והניח את הדשן על רצפת העזרה בצד מזרחו של כבש המזבח [בדרומו של מזבח], ושנינו (מ"ד) שאותו מקום הוא 'מקום שנותנין מוראות העוף [מוראה ונוצה של עולת העוף שהכהן היה משליך מעל גבי המזבח (עי' יומא כ"א א')], ודישון מזבח הפנימי והמנורה'. ורש"י (ויקרא א' ט"ז, זבחים כ' א', ועוד) כתב שהדשן היה נבלע שם בדרך נס, כמו מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה שנתנו שם, וכן דעת הריב"א וה"ר יום טוב (הובא בתוס' זבחים ס"ד א' ד"ה דישון), והרב פורת (הובא בתוס' יומא כ"א א' ד"ה נבלעין), אמנם רבינו תם (שם ושם) סובר שהדשן של תרומת הדשן [ממזבח החיצון] לא היה נבלע.
נחלקו הראשונים אם תרומת הדשן היא עבודה של לילה או עבודה של יום, רש"י (יומא כ' ב' ד"ה ומה) ותוס' (שם כ"ז ב' ד"ה איכא) סוברים שהיא עבודה של לילה וצריך לעשותה לפני עלות השחר, אבל הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ב הי"א) כתב שעיקר זמן תרומת הדשן הוא מיד אחרי עלות השחר, [וברגלים ויום הכיפורים עושים לפני עיקר זמנו].
הנה מלבד 'תרומת הדשן' שנעשתה על ידי הכהן שזכה בפייס, היתה גם 'הוצאת הדשן' שנעשתה על ידי כל כהן שרצה ובלא פייס, שאחרי שהכהן שזכה בפייס נטל שיעור קומץ או יותר לעבודה של תרומת הדשן, שאר הכהנים היו נוטלים את הדשן הנשאר ומוציאים אותו חוץ לעיר, ולדעת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ב הי"ג) עבודה זו נעשתה כל יום כמו תרומת הדשן, אמנם לדעת רש"י (ויקרא ו', ד', חולין צ ב' ד"ה חולצו) עשו כן רק כשהיה הרבה דשן ולא היה מקום למערכה, [ועי' משנה למלך (הל' תמידין ומוספין שם)].
החלפת בגדים בתרומת והוצאת הדשן
בפרשת צו (ויקרא ו' ג'-ד') נאמר: 'ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור', ומבואר שצריך ללבוש בגדי כהונה ל'תרומת הדשן', ואח"כ להחליף את בגדיו ל'הוצאת הדשן', ופירש שם רש"י על הדין שצריך להחליף בגדיו להוצאת הדשן, וז"ל, אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תדיר – 'בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו' – לכך 'ולבש בגדים אחרים', פחותין מהן, עכ"ל, ומקורו בגמרא ביומא (כ"ג ב'). ולדעת רוב הראשונים דורשים מ'בגדים אחרים' שילבש בגדים פחותים, אבל ודאי צריך בגדי כהונה (עי' יומא כ"ד ב' ותוס' ישנים ותוס' הרא"ש שם ד"ה אחרים), אמנם הרמב"ן על התורה (שם) הביא שיש מרבותיו במסכת יומא שפירשו ש'אחרים' ר"ל בגדי חול, והוצאת הדשן אינה נעשית בבגדי כהונה, עיי"ש.
והטעם שאינו צריך להחליף לבגדים פחותים גם בתרומת הדשן, ביאר רש"י (יומא י"ב ב' ד"ה את השחקים) משום שאין הבגדים מתלכלכים בשיעור מלא מחתה.
אמנם הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ב ה"י) והחינוך (מצ' קל"א) סוברים שגם לתרומת הדשן לובש בגדים פחותים, והנושאי כלים נתקשו שבקרא נאמר דין זה רק בהוצאת הדשן, וכבר הקשה כן החינוך שם, ותירץ שממילא יש ללמוד גם לתרומת הדשן, שהרי הטעם הוא משום שאינו ראוי לעשות עבודה כזו באותם בגדים שמשמש את רבו, ואם כן הוא הדין בתרומת הדשן, עיי"ש, ומשמע מדבריו שהטעם שצריך בגדים פחותים אינו מפני הלכלוך כדפירש רש"י, אלא שאינו ראוי לעשות עבודה כזו שאינה של כבוד – תרומת הדשן והוצאת הדשן – באותם בגדים שעושה בהם עבודות הקרבנות, ולפי טעם זה באמת אין לחלק כלל בין הוצאת הדשן לתרומת הדשן, ששניהם ענין אחד שאינו של כבוד, ושיעור הדשן לא מעלה ולא מוריד.
והנה רש"י הנ"ל כתב שעיקר מה שנאמר בתורה שצריך להחליף לבגדים פחותים 'אין זו חובה אלא דרך ארץ', ומהטעם שאמרו בגמרא 'בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו', אמנם הרמב"ן (שם) חולק, וז"ל, לא ידעתי מנין אמר הרב שאינה חובה, כי נראה שמצוה היא על הכהן שהבגדים שיעשה בהם הקרבנות, גם הרמת הדשן, יהיו בגדים נקיים, לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן וכו', עכ"ל.
דישון מזבח הפנימי
הרמב"ן (מלחמות יומא כ"ו ב') כתב לגבי דישון מזבח הפנימי, 'עיקר דישון נראה שהוא מדבריהם, שאין לו עיקר מן התורה', שבמזבח החיצון נאמר 'והרים את הדשן', אבל דישון מזבח הפנימי לא נאמר בתורה, ותמה הגבורת ארי (יומא י"ד ב' ד"ה מי) מגמרא ערוכה במעילה (י"ב א') שדישון המזבח הפנימי נלמד מקרא, שנאמר 'אל מקום הדשן', ואם אינו ענין למזבח החיצון, תנהו ענין למזבח הפנימי, עיי"ש.
והנה רבו הפירושים בגמרא במעילה שם, ויש שפירשו שהנידון של הגמרא הוא עצם המצוה של דישון מזבח הפנימי, ויש שפירשו דמיירי בנפקא מינה של המצוה, שאם יש מצוה של דישון, אחרי דישון נעשית מצוותו ושוב אין בו מעילה, ולפי פירושים אלו ודאי קשה, שהגמרא דורשת מ'אם אינו ענין' שדישון מזבח הפנימי הוא מצוה דאורייתא.
אמנם למסקנת התוספות שם הנידון של הגמרא הוא מקום הנחת הדשן, ודרשו מ'אם אינו ענין' שגם הדשן של מזבח הפנימי מניחים במקום השלכת מוראה ונוצה של עולת העוף בצד מזרחו של הכבש, ולפי זה יש לדחות שהתורה רק קבעה מקום הנחת הדשן כשיוציאוהו מדעת עצמם, אבל אין חיוב על עצם ההוצאה.
