האם רק נידון למוות מתרגש בהנחת תפילין?

הגאון רבי אריה לוין זצ"ל שהה בארץ בזמן ששלטו כאן הבריטים, והיתה מלחמה עקובה מדם בין הבריטים לבין ארגוני המחתרות היהודים שהיו בארץ. רבי אריה לוין בצדקותו היה נוסע באופן קבוע לבתי כלא של השלטונות הבריטים בהם נאסרו אסירי המחתרות היהודים, שהוחזקו בתנאים מחפירים וקשים מנשא. את כל כולו נתן רבי אריה כדי לעודדם במצבם הקשה.

פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד. הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין. הם לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.

אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות?

הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות שבעתיים להשי"ת בכל כוחו וככל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!

כמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים!

(אור דניאל ויקרא)

על הגאון הרוגוצ'ובער זצ"ל מסופר, שבעת מלחמת העולם, הופצצה קשות עיר מגוריו והוא התעלם מכל המתרחש והיה שקוע בלימודו בלבד. פעם בעיצומן של ההפצצות הכבדות פגש יהודי בורח וכה שמח לקראתו כדי לספר לו את החידוש שנתחדש לו זה עתה בדברי חז"ל הקדושים.

וכבר ידועים דברי ה"חתם סופר" שכאשר נשאל לסוד הצלחתו הגדולה בתורה ענה: נהייתי תלמיד חכם גדול בחמש דקות". כאשר השואל התפלא על התשובה, המשיך והסביר: "את אותם ה'חמש דקות' המרובים המבוזבזים בחיים, ניצלתי עד תום".

אכן, זוהי דרכה של תורה, עוד חמש דקות ועוד משנה יומית ועוד הלכה יומית, ופרוטה לפרוטה מצטרפת…