יוֹצְאָה (יב) בְּאֶבֶן תְּקוּמָה (פי' הֶעָרוּךְ אֶבֶן יְדוּעָה שֶׁכְּשֶׁהִיא עַל אִשָּׁה לֹא תַּפִּיל), וּבַמִּשְׁקָל שֶׁשָּׁקְלוּ כְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּפִּיל, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְעַבְּרָה עֲדַיִן.

אָסוּר לְאִשָּׁה שֶׁתַּעֲבִיר בְּשַׁבָּת סְרָק עַל פָּנֶיהָ, מִשּׁוּם צוֹבֵעַ. וּמִטַּעַם זֶה אֲסוּרָה לִכְחֹל בְּשַׁבָּת, וּמִטַּעַם זֶה אֲסוּרָה לָטוּחַ עַל פָּנֶיהָ בָּצֵק, וּכְשֶׁנּוֹטַלְתּוֹ מַאֲדִים הַבָּשָׂר.

אָסוּר לִקְלֹע הָאִשָּׁה שְׂעָרָהּ בְּשַׁבָּת, וְלֹא לְהַתִּיר קְלִיעָתָהּ, אֲבָל יְכוֹלָה לַחֲ שְׂעָרָהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים לַחֲלֹק שְׂעָרָהּ, דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת השייטי''ל (רַשִׁ''י וְאוֹר זָרוּעַ). וְכֵן נָהֲגוּ לְאָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי כְּלִי, אֲבָל בְּאֶצְבַּע בְּעָלְמָא נָהֲגוּ לְהָקֵל.