חָלוּק שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתוֹ וְתָחֲבוּ בּוֹ קָנֶה לִתְלוֹת בּוֹ לְיַבְּשׁוֹ יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ מֵעַל הַקָּנֶה; אֲבָל לִקַּח (כו) הַקָּנֶה מִתּוֹכוֹ, אָסוּר לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי. וְאִם תָּחֲבוּ בּוֹ כְּלִי, מֻתָּר לִטְּלוֹ מִתּוֹכוֹ אֲפִלּוּ הוּא מְלַאכְתּוֹ לְאִסוּר. כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אֲפִלּוּ אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. הגה: וְכֵן סַפְסָל אָרֹךְ שֶׁנִּשְׁמַט אֶחָד מֵרַגְלֶיהָ, כָּל שֶׁכֵּן שְׁתַּיִם, דְּאָסוּר לְטַלְטְלָהּ וּלְהַנִּיחָהּ עַל סַפְסָל אַחֶרֶת וְלִישֵׁב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ נִשְׁבְּרָה (כז) מִבְּעוֹד יוֹם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע''א), אֶלָּא אִם כֵּן יָשַׁב עָלֶיהָ כָּךְ פַּעַם אַחַת קֹדֶם הַשַּׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי''ג). גַּם אָסוּר לְהַכְנִיס הָרֶגֶל לְשָׁם מִשּׁוּם (כח) בִּנְיָן (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי''ג).
(כט) קוֹץ הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת; וּבְכַרְמְלִית מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְהֶדְיָא, מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יֻזְּקוּ בּוֹ רַבִּים, וּבִמְקוֹם הֶזֵּקָא דְּרַבִּים לֹא גָּזוּר רַבָּנָן שְׁבוּת.
באר היטב
(כט) קוץ. דוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכות אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף ריב''ש סי' ת''א ועיין סימן תקי''ח ס''ג ועיין מ''א (במה שתמה על תשובת הריב''ש ומה שהעלה להלכה. אבל בספר אליהו רבה דחה דבריו ע''ש גם מה שהעלה במ''א דלא התיר אלא בדבר שלא היה מונח מע''ש לא נהירא דקוץ משמע דמונח בע''ש):
באר היטב
(כו) הקנה. ואם מיוחד לכך שרי. מ''א: (כז) מבע''י. הטעם שמא יתקע. ולפ''ז דוקא בנשמט יש חשש זה אבל בנשבר לא שייך שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ורמ''א דנקט נשבר לאו דוקא אלא נשמט קאמר. ותו נ''ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע''ד בזה שהוא חומרא דרבנן בפרט במקום שהוא צורך בשבת. ט''ז: (כח) בנין. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ''ש סימן שי''ג ס''ו: