אָסוּר (י) לִתֵּן שַׁעֲוָה אוֹ שֶׁמֶן עָב בְּנֶקֶב הֶחָבִית לְסָתְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ, (פי' הֶעָרוּךְ סִיכָה מְשִׁיחָה טִיחָה מְרִיחָה שִׁיעָה עִנְיָן א' הוּא), אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים, דְּלֵית בְּהוּ מִשּׁוּם מֵרוּחַ, הוֹאִיל וְאֵין הַיַּיִן יוֹצֵא אָז (בֵּית יוֹסֵף), מֻתָּר. וְאִם הָיָה הַיַּיִן יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, (יא) אָסוּר לְסָתְמוֹ וַאֲפִלּוּ לִתֵּן בּוֹ שׁוּם דֶּרֶךְ הַעֲרָמָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְהַצְנִיעוֹ שָׁם. וְאִם הוּא (יב) תַּלְמִיד חָכָם, מֻתָּר לוֹ לְהַעֲרִים בְּכָךְ.
סַכִּין שֶׁהוּא תָּחוּב בְּכֹתֶל שֶׁל עֵץ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר מְחֻבָּר; אֲבָל אִם הוּא תָּחוּב בְּסַפְסָל, וְכֵן בְּכָל דָּבָר תָּלוּשׁ, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ. הגה: וְאִם דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, בְּכֹתֶל, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף) (עסס''א).
אָסוּר לַעֲשׂוֹת אֹהֶל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ הוּא עֲרַאי; וְדַוְקָא גַּג, אֲבָל מְחִצּוֹת מֻתָּר; וְאֵין מְחִצָּה אֲסוּרָה אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשֵׂית לְהַתִּיר סֻכָּה אוֹ לְהַתִּיר טִלְטוּל. הגה: אֲבָל מְחִצָּה הַנַּעֲשֵׂית לִצְנִיעוּת בְּעָלְמָא, שָׁרֵי (טוּר); וְלָכֵן מֻתָּר לִתְלוֹת וִילוֹן לִפְנֵי הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁקָּבוּעַ שָׁם (אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף); וְכֵן (א) פָּרֹכֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֹהֶל בַּגַּג טֶפַח (בֵּית יוֹסֵף וְכָל בּוֹ); וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ הַצִּנָּה אוֹ בִּפְנֵי הַנֵּרוֹת שֶׁלֹּא יְכַבֶּה אוֹתָן הָרוּחַ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' כִּירָה); אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בִּפְנֵי אוֹר הַנֵּר כְּדֵי שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ (ב) מִטָּתוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), וְכֵן לִפְנֵי סְפָרִים כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ אוֹ לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו, אִם לֹא שֶׁהָיָה מִבְּעוֹד יוֹם טֶפַח שֶׁאָז מֻתָּר לְהוֹסִיף עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי ר''פ כִּירָה).
באר היטב
(א) פרוכת. זהו פשיטא דשרי כיון שיש בלא''ה דלת לארון והפרוכת אינו תלוי אלא לצניעות עיין ב''י ועי' בתשו' פנים מאירות סי' ל' שכתב דאפי' אין דלתות לאה''ק מותר ע''ש ונ''ל פשוט דמותר לתלות בשבת סדינים המצויירים לנוי אע''פ שקבועים שם כיון שאין עשויים שם למחיצה. מ''א: (ב) מטתו. כיון דבא להתיר האיסור דאסור לשמש בפני אור הנר או ספרים. ובהלק''ט ח''ב סי' ר''ו והט''ז סי' תקי''ד ס''ק ב' מתירים ע''ש. ועכ''פ זהו פשוט שיוכל לכסות הספרים בבגדים שני כסויים דאין זה מקרי מחיצה וכן מותר לו לכפות כלי על הנר כמ''ש סי' ש''י ס''ו ט''ז. וכתב המ''א ונ''ל לדקדק מלשון המרדכי שכתב שמהר''ם עשה בכל לילה מחיצה י''ט גבוה לפני הספרים וכו' משמע אע''פ דהספרים היו עומדים מגולין למעלה מהמחיצה שרי דה''ל כאילו הוא ברשות אחר וכמ''ש סי' ע''ט ס''ב ולכן אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות בפ''ע וגם צריך לקשור שלא יהא הרוח מניד אותו כמ''ש סי' תר''ל ס''י אבל כשתולה המחיצה נגד כל הספרים שאין מגולין כלל פשיטא דאפילו אין גבוה י' שרי מידי דהוי אכיסוי בעלמא ולכן מותר לעשותו בשבת דאין עשויה למחיצה אלא לכיסוי בעלמא ולצניעותא. וה''ה בנר נמי דינא הכי אם עושה מחיצה גבוה י' והוא נראה למעלה מהמחיצה אסור לעשותו בשבת עיין סי' ר''מ סי''א. אבל אם תולהו שלא יראה הנר שרי דה''ל ככסוי בעלמא. ופשוט דאם היה מחיצה בולטת מן הצד לפני הספרים רחב טפח מותר לתלות סדין לפניו דה''ל תוספת אוהל עכ''ל ועי' באה''ע סי' כ''ה מש''ש:
באר היטב
(י) ליתן. ואסור לחמם הנרות של שעוה בי''ט כדי להדביקם במנורה דהוי ממרח. ובס' זכרונות אוסר ליגע בשעוה בשבת ובי''ט שמא יבא למרח (וכתב ראב''ן בסי' ש''פ דחלב ושומן דינם כשעוה): (יא) אסור. ולסתום בעץ מותר בדה''ב. מ''א: (יב) ת''ח. נ''ל אף דהאידנא דאין לנו ת''ח וכמ''ש בסוף סי' של''ט מ''מ דין זה שרי הואיל והרמב''ם ס''ל דהערמה זה מותר לכל אדם. ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרינן אטו שעוה. אפי' לת''ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא מ''א. כתב הרמב''ם הבונה ע''ג כלים פטור דמה שנתנו קרשים על גבי אדנים לא הוה בנין בכלים דאדנים כקרקע הם: