אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׂכִּיר, יִתְקָרֵב לוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר עַד שֶׁיַּשְׁאִיל לוֹ רְשׁוּתוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ רְשׁוּת (ז) לְהַנִּיחַ בּוֹ שׁוּם דָּבָר, דַּהֲוָה לֵיהּ כִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָעַכּוּ''ם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׂכִּיר, אֶלָּא נוֹתֵן עֵרוּבוֹ וְדַיּוֹ.
אִם יִחֵד לוֹ מָקוֹם בַּבַּיִת שֶׁמַּשְׁאִיל לוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ בְּכָל הַבַּיִת, (ח) לֹא מְהָנֵי.
באר היטב
(ח) לא מהני. ודוקא כשאין לעכו''ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו''ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו. ב''ח מ''א:
שְׂכָרוֹ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לִזְמַן, אַף עַל פִּי שֶׁסִלְּקוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן מִהְיוֹת שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, מֻתָּרִים עַד תֹּם הַזְּמַן. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ מִמֶּנּוּ סְתָם, כֵּיוָן שֶׁסִלְּקוֹ נִתְבַּטֵּל הַשְּׂכִירוּת. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם שְׂכָרוֹ (ט) מִגִּזְבָּר הַמֶּלֶךְ וְנִסְתַּלֵּק לְגַמְרֵי מִן הַמֶּלֶךְ; אֲבָל אִם לֹא סִלְּקוֹ רַק מִן הַגִּזְבָּרוּת, וַעֲדַיִן אוֹכֵל פְּרַס הַמֶּלֶךְ, עֲדַיִן מִקְרֵי שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ וְיוּכַל לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְלָכֵן גַּם שְׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן עֲדַיִן קַיָּם. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א).
באר היטב
(ט) מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו רי''ט ח''א סי' נ''ד מ''א. וכתב בתשו' חכם צבי סי' ו' הא דאמרינן דאין המלך מקפיד מסתמא דוקא שנה או שנתיים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה אבל על חמשים שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידה דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר הנ''מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירתו לאחר שיעבור משכירו ובהקפדה לא ואף את''ל דלאו דוקא ה''מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו המלך החדש גם כן עכ''ל ע''ש:
באר היטב
(ז) להניח. ואע''פ שלא הניח כלום מהני מ''מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם. מ''א: