מֻתָּר לְהוֹלִיךְ תַּבְלִין וּמָדוֹךְ אֵצֶל מְדוֹכָה, אוֹ מְדוֹכָה אֶצְלָם, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְהוֹלִיכָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
אֵין כּוֹתְשִׁין הָרִיפוֹת בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה, אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה שֶׁזֶּה הוּא הַשִּׁנּוּי שֶׁלָּהּ; וּבְא''י, אֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה אָסוּר; וְכֵיוָן שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים עַכְשָׁו מַה נִּקְרֵאת גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, יֵשׁ לֶאֱסֹר הַכֹּל. הגה: וּמֻתָּר (ג) לִגְרֹר גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב עַל הַכְּלִי שֶׁהוּא מוֹרַג חָרוּץ, מִיהוּ צָרִיךְ (ד) שִׁנּוּי מְעַט, כְּמוֹ דִּיכַת מֶלַח (ריב''ש סִימָן קפ''ד); וְהוּא הַדִּין (ה) מַצּוֹת, בְּלֹא שִׁנּוּי, מִשּׁוּם דְּאֵין טְחִינָה בָּאֳכָלִין שֶׁהָיוּ טְחוּנִין תְּחִלָּה (מַהֲרִי''ל).
מֻתָּר אָדָם (ו) לִמְדֹּד תַּבְלִין לִתֵּן בַּקְּדֵרָה, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ (פי' שֶׁלֹּא יִשְׂרְפֶנּוּ וִיקַלְקְלֶנּוּ מֵחֲמַת רִבּוּי תַּבְלִין).
באר היטב
(ו) למדוד. והאידנא דאף בחול לוקחים באומד הדעת אסור למדוד בי''ט. מ''א:
באר היטב
(ג) לגרוד. ול''ד לחרדל שאסור לשוחקו דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד. ולפ''ז התמכ' שקורין קרי''ן אסור לגורדו בי''ט שדרך לגרוד הרבה לב' או לג' ימים מ''א ע''ש לפ''ז נ''ל דאסור לטחון בי''ט האקווי''א וכן נוהגין (אבל בס' אליה רבה מתיר לגרוד תמכ' דלא הוי עובדא דחול אלא ברחיים שטוחן הרבה מאוד). גם נראה לי המגיה טעם להתיר דמפיג ודאי הטעם כשעושה מעי''ט. ולפ''ז גם בקאווי''א אפשר להקל אם שכח מעי''ט: (ד) שינוי. ואם מפיג טעם א''צ שינוי דהוי כתבלין ריב''ש ב''י יש''ש. מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול כמ''ש בסעיף קטן ב'. מ''א: (ה) מצות. ובשבת אסור עטרת זקנים ע' סי' תצ''ה ס''ק ד' שכתבתי שם בשם מהרי''ל דאסור לברור פירורי מצות הגדולים מתוך הקטנים דבורר אסור גם בי''ט וכ''כ הט''ז ומ''א: