עִיר שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא עֲשָׂרָה, וְאֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לָצֵאת בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׁאֵר אוֹ לְהַשְׂכִּיר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם הֵם י'' א וְרוֹצִים לָצֵאת שְׁנַיִם, יַשְׂכִּירוּ שְׁנֵיהֶם אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת בִּמְקוֹמָן, וּשְׁנֵיהֶם יִפְרְעוּ בְּשָׁוֶה, וְאִם אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, פּוֹרְעִין חֶצְיוֹ לְפִי (יח) מָמוֹן, וְחֶצְיוֹ לְפִי נְפָשׁוֹת, וּשְׂכַר הַחַזָּן עַל הַיּוֹצְאִים כְּעַל הַנִּשְׁאָרִים: הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם רוֹצֶה לֵילֵךְ זְמַן אָרֹךְ קֹדֶם יוֹם טוֹב אוֹ לֹא, כָּל שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בְּיוֹם טוֹב (מַהֲרִי''ל סִימָן (תקי''ח) [ק''ז]).
אֵין כּוֹפִין לְהַשְׂכִּיר לְהַשְׁלִים מִנְיָן כִּי אִם בְּיָמִים הַנּוֹרָאִים, וּכְגוֹן שֶׁאֵין חֲסֵרִים כִּי אִם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן מִנְהָג קָבוּעַ וּמְפֻרְסָם בָּעִיר לָכֹף לְהַשְׂכִּיר אֲפִלּוּ בְּחֶסְרוֹן ג' אוֹ ד', אִם יֵשׁ מִנְיָן מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כּוֹפִין לִשְׂכֹּר חַזָּן: הגה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן תָּמִיד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, (יט) כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה בִּקְנָסוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ תָּמִיד מִנְיָן לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַתָּמִיד (תְּשׁוּבַת רִיבַ''שׁ סי' תקי''ח) וע''ל רֵישׁ סי' קַ''ן אִם כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת:
באר היטב
(יט) כופין זה את זה בקנסות. אע''פ שיתבטלו מלימוד בשביל זה מהר''ש וע''ל סימן כ''ה ס''ק ב' מש''ש בשם מהר''ם מלובלין:
יֵשׁ לְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת (א) הַקַּדִּישׁ: הגה: וְלֹא יַפְסִיק בֵּין יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ כָּתַב דִּלְפֵרוּשׁ רִאשׁוֹן לֹא יַפְסִיק בֵּין שְׁמֵיהּ לְרַבָּא וּלְפֵרוּשׁ ר''י אֵין לְהַפְסִיק בֵּין רַבָּא (ב) לִמְבָרַךְ) וְלַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ (ג) קַדִּישׁ: הגה: וְיֵשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין (ד) קַדִּישׁ וְכָל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וּמִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשׁוֹמֵעַ הַקָּהָל עוֹנִין קַדִּישׁ, עוֹנֶה עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאָמַר יִתְגַּדַּל וְכו' (הַגָּהוֹת חֲדָשִׁים בְּמָרְדְּכַי דִּבְרָכוֹת) וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא. וּכְשֶׁמַּתְחִיל יִתְגַּדַּל י''ל וְעַתָּה יִגְדַּל נָא (ה) כֹּחַ וְגו' זְכֹר רַחֲמֶיךְ וְגו'.
באר היטב
(א) הקדיש. כתב בספר חסדים מעשח בחסיד א' שראח לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א''ל למח פניף מוריקות א''ל מפני שחייתי מדבר בשעח שחש''ץ חיח אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל ע''כ ובספר מטח משח סי' תי''א חביא בשם מדרש שחכם אחד נתראח לתלמידו בחלום וראח חתלמיד שחיח לו כתם על מצחו וא''ל מפני מח אירע לף כף א''ל מפני שלא חייתי נזחר מלדבר כשחחזן חיח אומר קדיש: (ב) למברך. מברף בקמץ תחת חבי''ת ופת''ח תחת חרי''ש. לעלם בקמץ תחת חעי''ן. של''ח. ולעלמי בו' עי' ב''י וחבאר חיטב אשר לפני כתב לעלמי בלא ו' בשם כוונות חאר''י ז''ל ואינו כן ע''ש. יתברף בלא ו'. די ברא ב' תיבות. מן כל ברכתא עיין בכוונת וביד אחרן: (ג) קדיש. איש''ר עדיף טפי מקדושח ומודים ע''כ אם שמע קדיש וקדושח או מודים וא''א לו לענות שניחם יענח איש''ר. באר שבע וכ''כ בתשובת שי למורא סימן ט' וכתב חמ''א נ''ל דאם יש שתי בתי כנסיות לפניו בעיר באחד מגיעים לקדושח ובאחד לקדיש שאחר י''ח ילף ויענח קדושח כי שם ישמע גם כן קדיש אתר חתפלח עיין סי' ק''ט. ואם חתחיל לענות קדושח לא יפסיק בו לענות איש''ר. פרי חדש סי' קכ''ח: (ד) קדיש. בד''מ כתב שמחרי''ל לא חיח עומד לקדיש אף כל קדיש שתפסו מעומד חיח נשאר עומד עד אחר איש''ר וכ''כ חשכנח''ג אני נוחג נמי כמחרי''ל עיין סי' נ''ח וכ''כ בספר כוונות דחאר''י וז''ל שם מח שנראית מחירושלמי שצריף לקום בעניית איש''ר טעות חוא כי אינו מחירושלמי ממש רק חכם א' עשאח ע''כ ועיין מ''ש חמ''א ובכוונת איתא שם חג''ח וז''ל מח שמורי ז''ל חיח נוחג חוא כי בכל חקדישים של אחר חעמידח דשחרית מנחח ערבית חיח נשאר עומד. ובשל תתקבל ושל חזרת ס''ת חיח עונח ואח''כ חיח יושב ע''ש. ועיין בספר נגיד ומצוח. ומחר''י סרוק ז''ל כתב דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד: (ה) כח. והאר''י ז''ל לא היה רוצה לאומרו וכמעט הוא מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים וכתב המ''א ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק של''ה וב''ח. החזן חוזר ואומר אמן יש''ר אף שכבר אמר ואמרו אמן תשובת דרכי נועם חלק א''ח סי' י''ח. ועיין בתשוב' נאמן שמואל סי' א'. אבל בשיורי כנה''ג כתב דלאו שפיר עביד אלא דהש''ץ חוזר לענות יש''ר ולא אמן יש''ר דהוי כעונה אמן ב' פעמים. עיין סימן ס''א סעיף י''ב בהג''ה ובמש''ש. ועיין הלק''ט ח''א סי' ט''ז:
באר היטב
(יח) ממון. המעיין בהג''מ יראה שט''ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם מ''א ע''ש. כתב מהרי''ל בתשו' סי' קי''ד אם הוא אנוס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין מנין אבל לענין אתרוג ע''ל סי' תרנ''ח סעיף ט' עמ''א. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילים לבא גם כן שם עם בני ביתם א''צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עמ''א: