יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָהּ מִצְוָה, (ב) וְכֵן הֲלָכָה.
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק (ג) רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהַשְּׁאָר, אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אוֹ מַגִּיהַּ הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָצָא, וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:
באר היטב
(ג) ראשון. אע''ג דבסעיף ד' פסק דמצוה בעי כוונה. היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א''צ אלא בפסוק ראשון עמ''א ועיין סי' ס''ג ס''ד ועיין כ''מ:
יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע (א) בְּכַוָּנָה, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בְּרֶתֶת וָזִיעַ.
באר היטב
(א) בכוונה. תוס' בספ''ק כתבו דבירושלמי אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בק''ש לפי שבהן עשרת הדברות. ע''כ צריך האדם לכוין בהם באמירת ק''ש אם עבר על אחת מהם. בה' אלהינו. יקבל דיבור אנכי ה' אלקיך. ה' אחד. דבור לא יהי' לך. ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד. ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפסוק אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. (ועיין בכל בו הביאו בס' אליהו רבה עוד רמזים אחרים):
באר היטב
(ב) וכן הלכה. ודוקא במצוה דאורייתא אבל מצוה דרבנן א''צ כוונה. רדב''ז מ''א: