בְּכָל מָקוֹם שֶׁפּוֹסֵק, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר (ה) לְרֹאשׁ; וְאִם לָאו, חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁפָּסַק בָּהּ; וְאִם פָּסַק בְּג' רִאשׁוֹנוֹת, חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם בָּאַחֲרוֹנוֹת, חוֹזֵר לִרְצֵה.
הָא דְּאָמְרִינַן אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, בְּקוֹרֵא מְשַׁעֲרִינָן. אִם שָׂח (ו) בַּתְּפִלָּה, דִּינוֹ לְעִנְיַן חֲזָרָה כְּדִין הַהַפְסָקוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסִימָן זֶה.
באר היטב
(ו) בתפלה. עיין סי' קי''ד סעיף ז' דאם שח במזיד חוזר לראש ועיין ב''ח וט''ז וצ''ע דאם שח במזיד בק''ש מה דינו. והאידנא שרוב העולם אינם נזהרים להשיח בברכות של ק''ש אפשר דדיינין להו כשוגג דאומר מותר שוגג הוא. עיין מ''א. ואם שח בין ברכה לברכה א''צ תיקון אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש. ט''ז וע''ש:
אֵינוֹ פּוֹסֵק לֹא לְקַדִּישׁ וְלֹא לִקְדֻשָּׁה, אֶלָּא (ז) יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמֵר הַשְׁלִיחַ צִבּוּר, וִיהֵא כְּעוֹנֶה הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּקְרָאוּהוּ לְסֵפֶר תּוֹרָה, אֵינוֹ (ח) פּוֹסֵק (ת''ה סי' קפ''ה).
באר היטב
(ז) ישתוק. עד יתברך: (ח) פוסק. ואם פסק מיקרי מזיד וחוזר לראש. מ''א. ואם סבר שמותר לעלות הוי שוגג ואינו חוזר לראש:
באר היטב
(ה) לראש. אע''פ שבסי' ס''ה פסק לענין ק''ש דא''צ לחזור רק למקום שפסק כאן בתפלה חמיר טפי כך כתב הרי''ף. אבל תוס' ורא''ש והטור אינם מחלקים בין ק''ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ''פ רמ''א סי' ס''ה ועיין ט''ז ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש. פר''ח: (ובספר אליהו רבה מסיק דלכתחילה יש להחמיר בכל אונס אף שאין גברא דחוי עיין שם באריכות):