יִתֵּן שְׁתֵּי יָדָיו עַל (ה) הַפַּת בִּשְׁעַת בְּרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י' אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י' מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת (ו) בַּפַּת וּלְכָךְ יֵשׁ י' תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה (תְּהִלִּים קד, יד) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק עֵינֵי כָּל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ (תְּהִלִּים קמה, טו) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה (דְּבָרִים ח, ח) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק וְיִתֶּן לְךָ (בְּרֵאשִׁית כז, כח).
לֹא יִבְצַע עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְפָנָיו מֶלַח אוֹ לִפְתָּן (פי' רַשִׁ''י כָּל דָּבָר הַנֶּאֱכָל עִם הַפַּת) לְלַפֵּת בּוֹ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה, וְאִם הִיא נְקִיָּה אוֹ שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בְּתַבְלִין אוֹ בְּמֶלַח כְּעֵין שֶׁלָּנוּ אוֹ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לְהַנִּיחַ עַל כָּל שֻׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, כִּי הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה (ז) לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר: עַל כָּל קָרְבָּנְךְ תַּקְרִיב מֶלַח (וַיִּקְרָא ב, יג) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט) וְהוּא מָגֵן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת (תוס' וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין) וְע''ל (ח) סוֹף סִימָן ק''ע.
באר היטב
(ז) למזבח. לכן אסור להרוג כינה על השלחן. ס''ח מ''א: (ח) ס''ס ק''ע. אע''ג דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ''מ מצוה להניח על השלחן. וכ''כ האר''י ז''ל דעל דרך הנסתר צריך מלח אפי' על פת נקי וכ''כ בית יעקב סי' קס''ה. וכתבו המקובלים דיטביל פרוסת המוציא במלח ג''פ:
יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יָשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה (ט) לַאֲכִילָה; וְאִם שָׂח, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשִּׂיחָה בִּדְבָרִים מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁאָכַל אָמַר הָבִיאוּ (י) מֶלַח אוֹ לִפְתָּן תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל, תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַפְסִיק כְּלָל (כָּל בּוֹ), וְהָא דְּאִם שָׂח דְּבָרִים בְּטֵלִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁשָּׂח קֹדֶם שֶׁאָכַל הַבּוֹצֵעַ, אֲבָל אַחַר כָּךְ לָא הָוֵי שִׂיחָה (יא) הֶפְסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ אֲחֵרִים הַמְסֻבִּים, כְּבַר יָצְאוּ כֻּלָּם בַּאֲכִילַת הַבּוֹצֵעַ, כִּי אֵין צְרִיכִים כֻּלָּם לֶאֱכֹל מִן פְּרוּסַת הַבּוֹצֵעַ, רַק שֶׁעוֹשִׂין כֵּן לְחִבּוּב מִצְוָה (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ).
באר היטב
(ט) לאכילה. וצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר ואם הכניס המוציא לתוך פיו ולעס אין לדבר עד שיבלע ואם שח בעודו לועס א''צ לחזור ולברך. של''ה עיין מ''א ועיין הלק''ט ח''ב סי' ל''ג. עיין ט''ז ס''ק ו' דלא אמר לטעום וכו' ע''ש וצ''ע דבגיטין דף ס''ב אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והרב מהור''ר משה חאגי''ז השיב דכלל גדול בש''ס דאין לסמוך כ''א על שנשנה במקומו לזה דייק הט''ז למה אמרו כאן דקאי על ברכות ודו''ק באר היטב אשר לפני: (י) מלח. אפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח. אפ''ה לא הוי הפסק. ט''ז: (יא) הפסק. ט''ז ומ''א חלקו ופסקו דהוי הפסק וכ''כ בפרח שושן חא''ח כלל א' סי' י''ד וט''ז מסיים שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל א' שיברך לעצמו ברכת המוציא אם יסיח קודם אכילת המוציא והבע''ה הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה ע''ש. ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ''ג:
באר היטב
(ה) הפת. ואם יש לו בית יד צריך להסירו הגמ''נ. כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם. מהרי''ל מ''א: (ו) בפת. אלו הן לא תחרוש בשור וחמור כלאים לקט שכחה ופאה בכורים תרומת מעשר ומעשר שני חלה: