כָּל הֵיכָא שֶׁמִּצְטָרְפוֹת שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת (ג) זִמּוּן (ד) בְּבֵאוּר. הגה: וּשְׁאָר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יְבָרֵךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, אֲבָל אִם יִרְצוּ שֶׁהַמְזַמֵּן יוֹצִיא כֻּלָּם צְרִיכִים שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, דִּבְלֹא זֶה לֹא יָצְאוּ כְּלָל (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
אָכַל דְּבַר אִסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו לֹא בִּתְחִלָּה וְלֹא (א) בַּסוֹף.
באר היטב
(א) בסוף. כ''כ הרמב''ם פ''א דברכות. והראב''ד השיג עליו וז''ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר איסור אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ''ל וכתב ט''ז והראב''ד אינו חולק אלא על האוכל בשוגג אבל אם אכל במזיד אינו חולק ופטור מברכה ע''ש. כתב בתשובת באר עשק סי' ק''ט אבל מי שאינו נזהר מסתם יינם אפי' הרמב''ם מודה שיברך ע''ש. כתב הב''י דה''ה בגזל חיטים וטחנן ואפאן אע''פ שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף ע''ש והמ''א חולק עליו ופסק דמברכין עליו בה''מ דקנאה בשינוי וכן יש להורות דהא בה''מ דאורייתא היא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפילו גזל לחם מברך בה''מ דכשאכלה כבר קנאה בשינוי עיין מ''א. והבאר היטב לפני כתב בשם המ''א דבגנב חיטים ועשה לחם מברך אף בתחלה ולא דק:
אִם אָכַל דְּבַר אִסוּר בִּמְקוֹם (ב) סַכָּנָה, מְבָרְכִים עָלָיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ר''ד.
באר היטב
(ב) סכנה. וה''ה האוכל איסור בשוגג דמקום סכנה ושוגג דין אחד להם ט''ז עיין סי' ר''ד ס''ט. ועיין הלק''ט סי' קנ''ב:
באר היטב
(ג) זימון. אבל בפוסקים משמע דצריכים לשמוע כל הבה''מ עי' סי' קצ''ג ס''א: (ד) בביאור. ואם אינו שומע עונה אמן כמ''ש סי' קל''ט: