אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַמּוֹסִיפִים הֶבֶל: פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ שֶׁל שׂוּמְשֻׂמִין וְזֶבֶל וּמֶלַח וְסִיד וְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְתֶבֶן וְזַגִּין וּמוּכִין וַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן (ו) לַחִין. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל: כְּסוּת וּפֵרוֹת וְכַנְפֵי יוֹנָה אוֹ שְׁאָר נוֹצוֹת (מהרר''א בְּהַגָּהוֹת) וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וּנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין (פי' הַקַשׁ הַדַּק הַנּוֹפֵל מִן הָעֵץ כְּשֶׁמְּגָרְרִים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה). הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַטְמִין בִּסְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין הֲבָל, דְּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר''פ לֹא יַחְפֹּר).
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טוֹמְנִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל, אִם טָמַן בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְנִתְגַּלָּה (ז) מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לַחֲזֹר וּלְכַסוֹתוֹ; וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף עָלָיו בְּשַׁבָּת, מוֹסִיף; וְכֵן אִם רוֹצֶה לִטְּלוֹ כֻּלּוֹ וְלָתֵת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, בֵּין שֶׁהָרִאשׁוֹן חַם יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי בֵּין שֶׁהַשֵּׁנִי חַם יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מְכֻסֶה אֶלָּא בְּסָדִין יָכוֹל לִטְּלוֹ לְכַסוֹתוֹ בִּגְלוֹפְקְרִין; וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה הַקְּדֵרָה כָּל צָרְכָּהּ; אֲבָל אִם אֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עַל הַכִּסוּי, אָסוּר שֶׁתּוֹסֶפֶת זֶה גּוֹרֵם לָהּ לְהִתְבַּשֵׁל.
באר היטב
(ז) משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע''י אסור לכסותו בשבת דה''ל כמטמין לכתחלה ועי' סימן רנ''ג ס''ב בהג''ה. וב''ח מיקל אפי' אם נתגלה מבע''י:
אִם פִּנָּה הַתַּבְשִׁיל בְּשַׁבָּת מִקְּדֵרָה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, מֻתָּר (ח) לְהַטְמִינוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל.
באר היטב
(ח) להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ''ר שנתבשל אבל אם פינה ה''ל כמטמין את הצונן דמותר ומט''ז נראה דאפי' החזירו לכלי הראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ''ר ואפשר אפי' בכ''ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו מ''א ועי' סי' שי''ח:
באר היטב
(ו) לחין. צריך לומר דחשיב לתבן וזגים כחדא ומדסתם משמע דאפי' לחים מחמת ד''א אסור מ''א. ורוב פוסקים ס''ל דוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחין מחמת ד''א עיין עט''ז וביד אהרן: