כְּשֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה יִשְׁאַל לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ בְּלָשׁוֹן רַכָּה: עִשַּׂרְתֶּם ? (ד) עֵרַבְתֶּם ? הִפְרַשְׁתֶּם חַלָּה ? וְיֹאמַר לָהֶם: הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: עִשַּׂרְתֶּם (טוּר).
סְפֵק חֲשֵׁכָה, וְהוּא (א) בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, (הַיְנוּ כְּדֵי שִׁעוּר הִלּוּךְ ג' רְבִיעֵי מִיל אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה (טוּר בְּסִימָן רצ''ג וּכְדִלְקַמָּן סוֹף סִימָן ב') (וְשִׁעוּר מִיל הוּא שְׁלִישׁ שָׁעָה פָּחוֹת חֵלֶק ל') אֵין מְעַשְּׂרִים אֶת הַוַּדַּאי (ב) וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת וְאֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְע''ל סי' תט''ו ס''ב, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְע''ל סי' שצ''ג. וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לְהַדְלִיק נֵר לְצֹרֶךְ (ג) שַׁבָּת; וְכֵן לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ שֶׁהוּא טָרוּד וְנֶחְפָּז עָלֶיהָ. הגה: וְכֵן מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת שָׁעָה אוֹ ב' קֹדֶם חֲשֵׁכָה יָכוֹל לוֹמַר לְהַדְלִיק (ד) הַנֵּר וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ (מהרי''ו סי' קי''ו) וְע''ל סי' שמ''ב.
באר היטב
(א) בין השמשות. ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב''ח: (ב) ואין מטבילין. ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה''ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו''ם במתנה או ע''י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט''ז ועי' בי''ד סי' ק''ך סק''ז: (ג) שבת. וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו''ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו''ם בה''ש להדליק נר יא''צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש''ל ועיין מ''א ועי' סי' שמ''ב: (ד) הנר. אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול:
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל (ה) עַל הַקֹּדֶשׁ; וּזְמַן תּוֹסֶפֶת זֶה הוּא מִתְּחִלַּת הַשְּׁקִיעָה שֶׁאֵין הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאֵית עַל הָאָרֶץ עַד זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וְהַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא ג' מִילִין וְרָבִיעַ, רָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ כֻּלּוֹ תּוֹסֶפֶת, עוֹשָׂה. רָצָה לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִקְצָת, עוֹשֶׂה; וּבִלְבַד שֶׁיּוֹסִיף אֵיזֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה וַדַּאי יוֹם מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. וְשִׁעוּר זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוּא ג' רְבִיעֵי מִיל שֶׁהֵם מַהֲלַךְ (ו) אֶלֶף וְת''ק אַמּוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה. הגה: וְאִם רוֹצֶה לְהַקְדִּים וּלְקַבֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (טוּר וְאָגוּר בְּשֵׁם תוס' פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) וְע''ל סי' רס''ז.
באר היטב
(ה) על הקודש. והוי מ''ע דאורייתא: (ו) אלף ות''ק. והוא כמו רביעית שעה קודם צ''ה ורוב פוסקים כתבו ב' שעות קודם הלילה צריך להוסיף שהוא חלק י''ב דומיא דשביעית דתוספת הוא למ''ד יום חלק י''ב משנה. ד''מ בשם מהר''ם וכ''כ הב''ח עיין ע''ת ומ''א:
באר היטב
(ד) ערבתם. וכתב ב''ח דעכשיו שנוהגין לערב ערובי חצירות בעד כל השנה א''צ לומר ערבתם: