חָבִית שֶׁפְּקָקוֹ בִּפְקָק שֶׁל פִּשְׁתָּן לִסְתֹּם נֶקֶב שֶׁבְּדָפְנָהּ שֶׁמּוֹצִיאִין בּוֹ הַיַּיִן, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לַהֲסִירוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִסְחֹט, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא תַּחְתָּיו כְּלִי; דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנָה בִּסְחִיטָה זוֹ, הָוֵי פָּסִיק רֵישָׁא (פי' אִסוּר נִמְשָׁךְ בְּהֶכְרֵחַ מִדְּבַר מָה כְּמוֹ הַמָּוֶת הַנִּמְשָׁךְ בְּהֶכְרֵחַ מֵהַתָּזַת הָרֹאשׁ) דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ, וּמֻתָּר. וְחָלְקוּ עָלָיו, וְאָמְרוּ דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ, כֵּיוָן דְּפָסִיק רֵישָׁא הוּא, (כ) אָסוּר. וְהָעוֹלָם נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּדָּבָר, וְיֵשׁ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, דְּכֵיוָן שֶׁהַבִּרְזָא אֲרֻכָּה חוּץ לַנְּעֹרֶת וְאֵין יָד מַגַּעַת לַנְּעֹרֶת, מֻתָּר מִדֵּי דְּהָוֵי אַסְפוֹג (פֵּרֵשׁ הֶעָרוּךְ סְפוֹג הוּא עַל רֹאשׁ דָּג אֶחָד גָּדוֹל שֶׁבַּיָּם, וּבְשָׁעָה שֶׁמֵּרִים רֹאשׁוֹ לְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם יוֹרֵד אוֹתוֹ הַסְּפוֹג עַל עֵינָיו וְאֵינוֹ רוֹאֶה כְּלוּם וְלוּלֵי זֶה לֹא הָיְתָה סְפִינָה נִצֶּלֶת מִפָּנָיו) שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה; וּלְפִי שֶׁאֵין טַעֲנָה זוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לְגַמְגֵּם בָּהּ, טוֹב לְהַנְהִיגָם שֶׁלֹּא יְהֵא כְּלִי תַּחַת (כא) הֶחָבִית בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹקְקִים הַנֶּקֶב וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש''א עוֹד מִדִּינֵי סְחִיטָה.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָאוֹכֵל תּוּתִים אוֹ שְׁאָר פֵּרוֹת הַצְּבוּעִים, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדָיו צְבוּעוֹת בִּבְגָדָיו אוֹ בְּמַפָּה, מִשּׁוּם (כב) צוֹבֵעַ, אֲבָל אִם צוֹבֵעַ פִּתּוֹ בְּמַשְׁקֵה הַפֵּרוֹת, לֵית לָן בָּהּ, דְּאֵין צְבִיעָה בָּאֳכָלִין.
באר היטב
(כב) צובע. והרדב''ז סי' קל''א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך ואין זה דרך צביעה ע''ש ובכנה''ג. עיין סי' ש''ב ס''י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ''ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל מ''א ע''ש. ונ''ל דבבגד אדום כ''ש דאסור לקנחו דמתקן הוא מ''א ע''ש. ועיין סי' שכ''ח סמ''ח וסי' ש''א סמ''ו: (ובס' אליהו רבה צידד להקל באדום ואפי' בלבן שא''א בענין אחר ע''ש). הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום עיין סי' ש''מ ס''ד. ועיין רמב''ם פ''ט:
באר היטב
(כ) אסור. אבל חיובא ליכא לכ''ע. כתב הרא''ש פי''ד דשבת אפילו להערוך דס''ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ''מ בשאר איסורים מודה דאסור עיין מ''א. ועיין בברכת הזבח: (כא) החבית. ואפי' למ''ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ''מ הכא שרי משום דסחיטת משקין תולדה דדש היא ואינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד. פוסקים. וכתב הט''ז ומ''מ צריך שיהא ג''כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ''מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שסוחטין ירק שלאטי''ן בשבת וע''כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר''ן וש''פ ביארו דיש ב' מיני סחיטה האחד משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומש''ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש''ע בסי' שי''ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב''י בשם הר''ן דיין מלבן. ונ''ל לחלק דיין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא לפי דיעה האחרונה דכאן אסור עכ''פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומש''ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ''פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע''ג דישליכנה לאיבוד מ''מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוא תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח''כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור ע''י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל''כ עביד איסור דרבנן לדיעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם המים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס עכ''ל. ט''ז: