עֶצֶם שֶׁיָּצָא מִמְּקוֹמוֹ, (לו) מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.
אָסוּר לְהַנִּיחַ בֶּגֶד עַל מַכָּה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם, מִפְּנֵי (לז) שֶׁהַדָּם יִצְבַּע אוֹתוֹ וְאָסוּר לְהוֹצִיא דָּם מֵהַמַּכָּה, לְכָךְ יֵשׁ לִרְחֹץ הַמַּכָּה בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן תְּחִלָּה לְהַעֲבִיר (לח) דָּם שֶׁבַּמַּכָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹרֵךְ (לט) קוּרֵי עַכָּבִישׁ עַל הַמַּכָּה וּמְכַסֶה בָּהֶם כָּל הַדָּם וְכָל הַחַבּוּרָה, וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ עָלָיו סְמַרְטוּט.
באר היטב
(לז) שהדם יצבע. ואף ע''ג דמקלקל פטור מ''מ אסור. רקנ''ט ונ''ל דבבגד אדום פשיטא דאסור. מ''א ועיין ססי' ש''ך: (לח) דם. ומכאן משמע למי שיש לו פונטנעל''י שאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם לפעמים מוציא דם וצובע הבגד כנה''ג בשם הזכרונות. והמ''א בס''ק ל''ג התיר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות ועוד דאית ליה צערא. עוד כתב אם נסתם קצת הנקב צ''ע אם מותר ליתן לתוכו קטניות שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהוא פתוח כבר שרי וכמ''ש סימן שי''ד ס''ג וה''ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ''ע כנה''ג ורטייה מותר ליתן על הפונטנעל''י כמ''ש סכ''ז ומלשון הש''ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב''ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא ועיין מ''א ס''ק ל''ג. להעמיד לחולה בשבת עלוקה שקורין נוגל''ן משמע במ''א ס''ק נ''ג דאסור (והמוציא) [והמוצץ] דם בפיו אסור דהוי חבורה רש''י. וא''כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה. מ''א: (לט) קורי. ויש מפקפקים לאסור משום שמרפא. ב''י:
אָסוּר לָשׂוּם פְּתִילָה בְּפִי הַטַּבַּעַת כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת לְמִי שֶׁהוּא עָצוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יָשִׂים אוֹתָהּ בְּשִׁנּוּי שֶׁיֹּאחֲזֶנָּה בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וְיַנִּיחֶנָּה (מ) בְּנַחַת.
באר היטב
(מ) בנחת. וכ''ש דאסור לעשות קריסטיאו''ר אפי' הוכנה מאתמול ואפי' ע''י שינוי אם לא בחולה כמ''ש סי''ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ואם אפשר ע''י עכו''ם יעשה ע''י עכו''ם מ''א. ועיין הלק''ט ח''ב סי' ל''ח אם מחללין שבת על חרש ושוטה:
באר היטב
(לו) מחזירין. צ''ע דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפילו לשפשפו אסור וכמ''ש סעיף ל' לכן אין להקל. מ''א וכ''כ הכנה''ג: