וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם כָּל אֶחָד מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, וִיכוֹלִים לִלְבֹּשׁ כָּל מַה שֶּׁיּוּכְלוּ לִלְבֹּשׁ. אִם רוֹצִים, זוֹכִים בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר כֵּיוָן (ט) שֶׁאָמַר הַצִּילוּ לָכֶם; וְאִם אֵינָם רוֹצִים לִזְכּוֹת אֶלָּא רוֹצִים לְהַחֲזִירוֹ לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַצָּלָתָם, הָרְשׁוּת בְּיָדָם וְלֹא הָוֵי שְׂכַר שַׁבָּת.
כָּל הַצָּלָה שֶׁאָמַרְנוּ אֵינָהּ אֶלָּא לְחָצֵר אַחֶרֶת הַמְעֹרֶבֶת, אֲבָל לֹא לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. הגה: וְיֵשׁ (י) מְקִלִּין אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת (סְמַ''ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).
באר היטב
(י) מקילין. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין ב''ח. ונ''ל דה''ה כלי תשמישו אסור וכ''כ בסמ''ג. נ''ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור. מ''א ע''ש:
יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל הַצָּלָה שֶׁאָמַרְנוּ הִיא לְחָצֵר וּמָבוֹי הַסְמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְגַם אֵינָם מְקֹרִים, דְּדָמֵי לִרִשׁוּת הָרַבִּים; וּמִשּׁוּם הָכֵי אֵין מַתִּירִין לְהַצִּיל אֶלָּא מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת וְכֵלִים הַצְּרִיכִים; אֲבָל לְבַיִת אַחֵר שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ, יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְאַף לְחָצֵר לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, אֲבָל לְחָצֵר שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה עֵרוּב, יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק.
באר היטב
(ט) שאמר. אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע''י עכו''ם כמ''ש סכ''ו ב''ח ועיין בח''מ סי' רנ''ט וסי' שס''ח דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם. מ''א ע''ש: