גַּחֶלֶת הַמּוּנַחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ יָכוֹל לְכַבּוֹתָהּ, בֵּין אִם הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת בֵּין אִם הִיא שֶׁל עֵץ, וְהָרַמְבָּ''ם אוֹסֵר בְּשֶׁל עֵץ.
חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, (א) מַצִּילִין מִמֶּנָּה מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת אֲפִלּוּ בְּכֵלִים הַרְבֵּה, דְּאִלּוּ בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ מַחֲזִיק מֵאָה סְעֻדּוֹת מַצִּיל. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יָשִׂים הַסְפוֹג בִּמְקוֹם הַיַּיִן לַחֲזֹר וּלְהַטִּיפוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְחֹט. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה, דְּלֵיכָּא חֲשַׁשׁ סְחִיטָה, אָסוּר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל; וְלֹא יְטַפַּח בַּשֶּׁמֶן לְהַכְנִיס יָדוֹ וּלְקַנְּחָהּ בִּשְׂפַת הַכְּלִי. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, שֶׁבָּהוּל וְאִם יַצִּיל חַיְישִׁינָן שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ, אֲבָל אִם נִסְדַּק וְעָבִיד טִיף טִיף, שֶׁאֵינוֹ בָּהוּל כָּל כָּךְ, מֻתָּר לְהַצִּיל בְּכֵלִים לִקְלֹט וּלְצָרֵף (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וְתוס' פ' כ''כ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ''ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא לְהַצִּיל מֵחָצֵר לְחָצֵר, אֲבָל לְבַיִת אַחֵר שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ מַצִּילִין בְּכָל עִנְיָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (ב) לְעֵיל גַּבֵּי דְּלֵקָה (פִּסְקֵי מהרא''י קצ''ו).
אִם נִשְׁבְּרָה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלֹט לְקַבֵּל מִן הַקִּלּוּחַ בַּאֲוִיר לְאַחַר שֶׁיָּרַד מִן הַגַּג, וְלֹא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף אוֹתוֹ לְרֹאשׁ הַגַּג; וְאִם מַצִּיל בִּכְלִי אֶחָד, מַצִּיל אֲפִלּוּ קוֹלֵט אוֹ מְצָרֵף.
באר היטב
(א) מצילין. היינו קודם אכילת ערבית כמ''ש (ס''ס) [ריש סימן] של''ד. מ''א: (ב) לעיל. תמוה הוא זה דלא התיר בדליקה להוציא לבית חבירו המעורב אלא לדעת בעה''ת. אבל הטור חולק ולא הכריע שם בש''ע סי' שנ''ד סי''א וכאן פסק להתיר סתם ונראה דלחצר שלו יש להתיר בזה כיון דלא מצינו חולק בזה. ט''ז ע''ש: