כְּכָל מִשְׁפְּטֵי בִּטּוּל לְמִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב בַּחֲצֵרוֹ, כֵּן הוּא בְּמָבוֹי. שֶׁאִם שָׁכְחָה חָצֵר אַחַת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפָה, מְבַטֶּלֶת רְשׁוּתָהּ לִשְׁאָר בְּנֵי הַמָּבוֹי אוֹ הֵם לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רַבִּים, שֶׁבְּנֵי הֶחָצֵר גַּבֵּי מָבוֹי חֲשׁוּבִים כְּיָחִיד בֶּחָצֵר. וּכְכָל מִשְׁפְּטֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָצֵר עִם הָעַכּוּ''ם, כֵּן הוּא בְּמָבוֹי אוֹ בָּעִיר, שֶׁאֵין אָסוּר לְטַלְטֵל בְּמָבוֹי אוֹ בְּעִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בָּעִיר, אֲבָל חָצֵר אַחַת, לֹא, אֲפִלּוּ אִם הַרְבֵּה בָּתִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל פְּתוּחִים לְתוֹכָהּ; וְהוּא שֶׁתְּהֵא הָעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה לַדִּירָה. וּסְתָם עֲיָרוֹת הֵן מֻקָּפוֹת לַדִּירָה. וּסְתָם מִבְצָרִים אֵינָם מֻקָּפִים לַדִּירָה. וּכְשֶׁיֵּשׁ ב' חֲצֵרוֹת שֶׁל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בְּעִיר צְרִיכִים לִשְׂכֹּר מִכָּל חָצֵר וְחָצֵר שֶׁל עַכּוּ''ם, וְאֵין מַסְפִּיק בְּמַה שֶּׁיִּשְׁכֹּר מִשַּׂר הָעִיר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְעִנְיַן לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס לִרְשׁוּת הָעַכּוּ''ם, אֲבָל לְטַלְטֵל בַּמָּבוֹי יָכוֹל לִשְׂכֹּר מִן הַשַּׂר שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ הַמָּבוֹי הוּא שֶׁל הַשַּׂר וְיָכוֹל לְסַלֵּק כָּל הָעַכּוּ''ם מִשָּׁם. (ריב''ש סי' תכ''ז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשַׂר שֶׁאֵין הַבָּתִּים שֶׁלּוֹ, וְגַם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבָתֵּי בְּנֵי הָעִיר כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכָּל צָרְכֵי הָעִיר אֵינָם נַעֲשִׂים אֶלָּא עַל פִּי הַשַּׂר אוֹ הַמְמֻנֶּה שֶׁלּוֹ, וַדַּאי שֶׁשְּׂכִירוּת מֵהַשַּׂר הַהוּא אוֹ (א) מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מְהָנֵי, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹשִׁיב אֲנָשָׁיו וּכְלֵי מִלְחַמְתּוֹ בְּבָתֵּי בְּנֵי הָעִיר בִּשְׁעַת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם.
(ב) יִשְׂרָאֵלִים הַדָּרִים בְּחָצֵר יְחִידִי בְּעִיר שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה, וְעָבְרוּ יְהוּדִים אֲחֵרִים דֶּרֶךְ שָׁם בְּשַׁבָּת וְנִתְאַכְסְנוּ בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם דְּאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר, וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סי' ש''ע.
באר היטב
(ב) ישראלים. ורש''ל סי' י''ח כתב שקבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין ואולי שמפני שרגילין לקבוע לבא בכל יריד ויריד ורגיל אוסר מיד ל''ש ישראל ל''ש עכו''ם עיין סי' שפ''ד עכ''ל. והנה המרדכי כתב דעכ''פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ועיין במהרי''ק שמ''ו ונ''ל שהדין עמו דהרי החצר מיוחד להבעה''ב והבית מיוחד להאורח דשכירות ליומא ממכר הוא. ואם כן מוציא מרשות לרשות אבל הבעה''ב מותר להוציא דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד שלשים יום ועמ''ש סי' ש''פ מ''א. ועשו''ת רמ''א סי' פ''ה:
עִיר שֶׁהָיְתָה (א) קִנְיַן יָחִיד, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מִשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם שִׁתּוּף אֶחָד וִיטַלְטְלוּ בְּכָל הַמְּדִינָה. וְכֵן אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים וְיֵשׁ לָהּ פֶּתַח אֶחָד, מִשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם שִׁתּוּף אֶחָד. אֲבָל אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים, וְיֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים שֶׁהָעָם נִכְנָסִים בָּזֶה וְיוֹצְאִים בָּזֶה, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד (ב) אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא מַנִּיחִין מִמֶּנָּה מָקוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ חָצֵר אַחַת וּבַיִת לְתוֹכָהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין הַשְּׁאָר וְיִהְיוּ אֵלּוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין כֻּלָּם מֻתָּרִים בְּכָל הָעִיר חוּץ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם (ג) שֶׁשִּׁיְּרוּ, וְיִהְיוּ אוֹתָם הַנִּשְׁאָרִים מֻתָּרִים בִּמְקוֹמָם בַּשִּׁתּוּף שֶׁעוֹשִׂים לְעַצְמָם. (ד) וְאִם הָיוּ הַנִּשְׁאָרִים רַבִּים, אֲסוּרִים לְטַלְטֵל בִּשְׁאָר כָּל הָעִיר. וְדָבָר זֶה מִשּׁוּם (ה) הֶכֵּר הוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהָעֵרוּב הִתִּיר לָהֶם לְטַלְטֵל בְּעִיר זֶה שֶׁרַבִּים בּוֹקְעִים בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁאַר וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם אֵין מְטַלְטְלִים בּוֹ אֶלָּא אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְאִם רָצוּ לְעָרֵב מָבוֹי מָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּל שֶׁכֵּן דְּמַהֲנֵי דְּאֵין שִׁיּוּר גָּדוֹל מִזֶּה. הגה: וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ בֵּינֵיהֶם שְׁנֵי (ו) פַּסִּין שֶׁל שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין אִם הוּא רָחָב עֶשֶׂר (אַמּוֹת), וּבְיֶתֶר מִי' צָרִיךְ צוּרַת פֶּתַח. (טוּר).
באר היטב
(א) קנין יחיד. פי' שבנאה יחיד לעצמו שישכירנה לאחרים או שמכרה אחר כך לרבים או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים ופלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין. מגיד משנה: (ב) אין. וצ''ע דלא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דס''ל כרש''י דאין נקרא רבים פחותין מס' רבוא וכ''מ בהג''מ פ''ה ה''א: (ג) ששיירו. עיין בגינת ורדים כלל ג' סימן כ''ג וביד אהרן: (ד) ואם. צ''ל אם היו הנשארים רבים ואסורים לטלטל וכו'. ט''ז: (ה) היכר. אפילו איכא עכו''ם בהדין מתא אין יכולין לערב יחד מהריב''ל כנה''ג ובשם הר''ן כתב דעכו''ם הוי שיור וכתב בגינת ורדים שם דמקום המשויר שאמרו אם דרים בו ישראלים צריך לעשות היכר וסימן כדי שלא יאסור על בני העיר והיינו כשישראלים דרים שם אבל אי עבדי שיור מקום שאין דרים בו ישראל א''צ לעשות היכר והבדל למקום המשויר ואפי' בית שבאמצע דרך מהני להיות שיור אע''פ שמכאן ומכאן הם בכלל ההיתר ע''ש ועיין מ''ש עליו מהר''י שבבו: (ו) פסין. ומ''א כתב דבעיר של רבים א''צ היכר בין מבוי למבוי כנ''ל ברור עכ''ל:
באר היטב
(א) משכירו. וכן נוהגין בכל המקומות שיש להם היקף וקניית רשות מהשר שקונין כל מיני משקין מן העכו''ם ומטלטלים. ובמקום שאין השר רק גובה מס אסור אפי' לטלטל במבוי וכבר זכרנו לעיל בסי' שפ''ב ס''ז בכל עכו''ם שאין מועיל שכירות מעכו''ם אלא כל זמן שהוא חי ואח''כ צריך שכירות חדש מבנו עכ''ל ט''ז ע''ש. ועיין בתשו' חכם צבי סימן ו' ובתשובת דבר שמואל סי' קמ''ה. ובחות יאיר סי' קל''ה כתב דבעיר המוקפת חומה שיש ליהודים רחוב מיוחד ונסגרת בלילה לא ידע מה טעם לאיסור לטלטל בכל העיר ע''ש. ועיין בנ''צ: