עַכּוּ''ם שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ וּמִשְׁכְּנוֹ (א) בְּיָדוֹ, וְאָמַר לֵיהּ (ב) מֵעַכְשָׁו יְהֵא שֶׁלְּךָ אִם לֹא אֶפְרַע לְךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, (ג) מֻתָּר אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע עַד אַחַר הַפֶּסַח; דְּמִשֶּׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, נִקְנָה לוֹ לְמַפְרֵעַ וְהָוֵי לֵהּ חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם.
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לְעַכּוּ''ם עַל חֲמֵצוֹ, אִם מִשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן אֲפִלּוּ אַחַר הַפֶּסַח וְלֹא פְּרָעוֹ, אֲפִלּוּ אֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו (ד) אָסוּר, מִשּׁוּם דְּקָנֵי לֵיהּ לְמַפְרֵעַ. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְאֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו, מֻתָּר.
באר היטב
(ד) אסור. נ''ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דעדיין היא ברשות עכו''ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו''ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו''ם ליטלו. מ''א והח''י חולק עליו ע''ש. וישראל הממשכן לחבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון מחבירו בלא מעכשיו. מ''א. וט''ז בסי' תמ''ג ס''ק ד' כתב דהלוה חייב לבער:
תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, (א) עוֹבְרִים עָלָיו מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה (שְׁמוֹת יג, ז) וּבַל יִמָּצֵא (שְׁמוֹת יב, יט) כְּגוֹן הַמּוֹרְיָס וְכוּתָח הַבַּבְלִי (ב) וְשֵׁכָר הַמַּדִּי (ג) וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִדְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, (ד) מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח; כְּגוֹן עֲרֵבַת הָעַבְדָּנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ קֶמַח וְעוֹרוֹת, אֲפִלּוּ נְתָנָן שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הַבִּעוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ. וְאִם לֹא נָתַן הָעוֹרוֹת, וְנָתַן הַקֶּמַח קֹדֶם ג' יָמִים לִשְׁעַת הַבִּעוּר, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ שֶׁהֲרֵי נִפְסַד וְהִבְאִישׁ; תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, חַיָּב לְבַעֵר. וְכֵן הַקִּילוֹר וְהָרְטִיָּה וְהָאִסְפַּלְנִית והתריאק ''ה שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן חָמֵץ, מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח שֶׁהֲרֵי נִפְסַד צוּרַת הֶחָמֵץ.
באר היטב
(א) עוברים. הסכמת אחרונים אפי' דלית בה כזית בכדי אכילת פרס (הוא ד' ביצים מ''מ וכן עיקר) עובר בבל יראה ודוקא מין בשא''מ דאינו בטל מדאורייתא ברובא. אבל מין במינו מדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ''ש שמותר להשהותו מדאוריית' אך מדרבנן אסור להשהותו דלא יבא לאוכל ממנו בפסח וצריך לבערו מ''מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח כיון דלא עבר על ב''י כמבואר לקמן סי' תמ''ז ותס''ז ע''ש בדברי האחרונים. וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי. ומשום פליטת כלים דהיינו שנתבשל בכלי חמץ ב''י א''צ ביעור ומותר להשהותו דבפליטת כלים לא מקרי רק איסור משהו ונתבטל קוד' פסח. והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד אסור להשהותו מדרבנן (ואפי' למ''ד טעם כעיקר דאורייתא היינו לאכילה ילפינן ממשרת ולא לעבור בב''י ח''י) וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהות' רק מדרבנן נאסר להשהות' לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן. אם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סי' תמ''ז. והעולת שבת כתב בטעמו ולא ממשו דעובר על ב''י ובפליטת כלים שאסור להשהותם לכתחלה ע''ש. והח''י חולק עליו ופסק כמ''ש. וחמץ נוקשה ע' סי' תמ''ו סעיף י''ב דינו. וע' יד אהרן פלפול ארוך ובפר''ח: (ב) ושכר המדי. וכולם על ידי תערובת מים דאל''כ מי פירות אינן מחמיצין: (ג) וכל כיוצא. הרב בעל מ''ב סי' נ''ב והרב בעל ש''א חא''ח סי' י''ב ובס' ח''י סי' זה כולם שוים לטובה דביין שרף הנעשה משעורים שרויים במים וחייב בבל יראה וכ''כ רוב האחרוני' דלא כתשובת יד אליהו סי' כ''ו ע''ש וע' יד אהרן: (ד) מותר לקיימו בפסח. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל. משא''כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אעפ''י שאינו מאכל אדם מ''מ ראוי לאכילה ע''י הדחק. אחרונים:
באר היטב
(א) בידו. ואם הקנוהו לעכו''ם בקנין או אג''ק אע''פ שלא מסרו לו עד אחר פסח אם אינו באחריות הישראל שרי. ש''ג: (ב) מעכשיו. ואם לא הלוהו רק שאמר ליה אם לא אעשה דבר פלוני יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהוי ליה אסמכתא (ולדעת הראב''ד אין דין אסמכתא בעכו''ם). ודע דאם חסר אחת מאלו בבות אסור. פירוש שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אע''פ שהוא ביד עכו''ם וצ''ע אי לא אמר ליה מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו''ם ולבערו. דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה מ''א. וח''י כתב דראוי להחמיר לפדותו ע''ש. ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבד לעכו''ם פשיטא דאסור ליתנו לו: (ג) מותר. ואם מכוון בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור דה''ל כמטמין בידו. ט''ז ע''ש: