אֵין לָשִׁין בִּמְקוֹם (א) הַשֶּׁמֶשׁ. וּבְיוֹם הַמְּעֻנָּן (ב) אָסוּר תַּחַת כָּל אֲוִיר הָרָקִיעַ, מִשּׁוּם דְּיוֹמָא דְּעִיבָא כֻּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא. הגה: וְעַל כֵּן נָהֲגוּ לִזָּהֵר מִלָּלוּשׁ נֶגֶד (ג) הַחַלּוֹן (ד) הַפָּתוּחַ אֲפִלּוּ אֵין שָׁם שֶׁמֶשׁ, שֶׁמָּא יִהְיֶה (ה) מְעֻנָּן וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ (ת''ה סִימָן קכ''ב). וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר (ו) מִלְּהוֹלִיךְ הַמַּצּוֹת לַתַּנּוּר תַּחַת הָרָקִיעַ (ז) מְגֻלֶּה; וְכֵן הַמַּיִם אוֹ הַקֶּמַח (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה בְּשֵׁם סְמַ''ק וּמַהֲרִי''ו). וְלֹא יִתְקָרֵב לָלוּשׁ אֵצֶל הַתַּנּוּר, מִפְּנֵי חֹם הַתַּנּוּר.
לֹא יַנִּיחוּ הָעִסָה בְּלֹא עֵסֶק וַאֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַסְקִים בּוֹ, אֲפִלּוּ (ח) כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ מַחְמִיץ; וְאִם הִנִּיחוֹ בְּלֹא עֵסֶק שִׁעוּר מִיל, הָוֵי חָמֵץ. וְשִׁעוּר מִיל הָוֵי (ט) רְבִיעִית שָׁעָה וְחֵלֶק מֵעֶשְׂרִים מִן הַשָּׁעָה. הגה: וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְמַהֵר בְּעִנְיַן עֲשִׂיַּת הַמַּצּוֹת, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁהַשְּׁהִיּוֹת (י) יִצְטָרְפוּ לְשִׁעוּר מִיל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם חַם שֶׁמִּמַּהֵר לְהַחְמִיץ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין). וְאַחַר שֶׁנִּתְעַסְקוּ בַּבָּצֵק וְנִתְחַמֵּם בַּיָּדַיִם, אִם יַנִּיחוּהוּ בְּלֹא עֵסֶק מִיָּד (יא) יַחְמִיץ. וְאִם הִתְחִילוּ בִּשְׁתֵּי עִסוֹת כְּאַחַת וְהֶחְמִיצָה הָאַחַת, בְּיָדוּעַ שֶׁהֶחְמִיצָה גַּם הַשֵּׁנִית אֲפִלּוּ אֵין רוֹאִין בָּהּ סִימָנֵי חִמּוּץ. וְאִם הֶחְמִיצָה עַד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְדָקִים, אֲפִלּוּ לֹא נִתְעָרְבוּ הַסְדָקִים זֶה בָּזֶה אֶלָּא אֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה וְאֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה, הָוֵי חָמֵץ גָּמוּר וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאִם אֵין בּוֹ סֶדֶק אֶלָּא (יב) הִכְסִיפוֹ (פי' נִשְׁתַּנָּה מַרְאִיתוֹ לְלֹבֶן) (עָרוּךְ) פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שְׂעָרוֹתָיו, הָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. הגה: וְאִם הַמַּצָּה עֲשׂוּיָה וְיָרֵא שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי חִמּוּץ, מֻתָּר לְשָׁבְרָהּ וְלַחֲזֹר לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁהָעֵסֶק יְבַטֵּל הַחִמּוּץ; מִיהוּ טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ).
באר היטב
(ח) כל היום. ובש''ל סימן נ''ט כתב ולא ישהה מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשיעור ד' מילין וכ''כ הב''ח בשם ריא''ז וסיים ונראה שאף ע''פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצקה זו אסור אע''פ שאין סימן החימוץ ניכר וזה שלא כדעת הרמב''ם והרשב''א ורבינו דכל שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע''ב ע''כ ועיין ח''י: (ט) רביעית. דהיינו לפי מה דאמרינן מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכל פרסה הוא ד' מילין נמצא י' פרסאות מ' מילין כשתחלוק י' שעות למ' חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה ואח''כ תחלוק הב' שעות כל שעה לכ' חלקי' נמצא מגיע לכל מיל עוד חלק כ' מהשעה. ולאותם שמחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ''כ מהרי''ל ועיין ח''י שהאריך בענין זה: (י) יצטרפו. וכתב בת''ה שבעיטת הידים וברידוד שמגלגלין בו מבטל החימוץ אבל בניקור שמנקרין המצות אע''פ שהוא עסק שלא יתחמץ מ''מ אינו מבטל השהיות כמו עסק גמור עיין אחרונים. ואין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהם. וכתב בכנה''ג וכ''ש שלא יפה עושין מה שתוחבין בו המון עם סכין א' או עץ תוך העיסה ומניחים אותו בלי עסק. גם אותן המכבידים ידיהם על המצות לא קרי עסק וגרע טפי. וכתב בספר זכרונות ואין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכל לאפות מיד ולא ישהה אפי' רגע אחת ועיין ח''י (שכ' להדיא הכל לפי רוב חום התנור) ובעו''ה רוב ישראל אפי' הלומדים אינם נזהרין בזה רק מניחים כמה עיסות על השלחן טרם התחלת הגרפת התנור והוא עון פלילי: (יא) חימוץ. אפי' לא נשתהה שיעור מיל. ט''ז: (יב) הכסיפו. וצריך לדקדק בזה כי מצוי הוא ואין איש שם על לב מ''א. ועח''י שמיקל בזה קצת אא''כ שהה שיעור מיל אסור:
אִם הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה הִיא (יג) מְקַטֶּפֶת בַּמַּיִם, לֹא תִּקָּטֵף בְּאוֹתָם מַיִם (יד) שֶׁמְּצַנֶּנֶת בָּהֶם יָדֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְחַמְּמִים וּמַחְמִיצִים אֶת הָעִסָה, אֶלָּא יְהֵא לָהּ כְּלִי אַחֵר מָלֵא מַיִם שֶׁתְּקָּטֵף בּוֹ. הגה: וּמִיהוּ בְּעָבְרָה וְלֹא צִנְּנָה יָדֶיהָ, מֻתָּר (רַמְבַּ''ם פ''ה).
באר היטב
(יג) מקטפת. פירוש שטחה פני החררה במים. ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים: (יד) שמצננת. הב''ח מסכים דצריכה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה אפילו אינה עסוקה בתנור וכ''כ הש''ל. אכן דעת הר''ן והמ''מ אינו כן דכל שאינה מתחממת מחום התנור ואח''כ נוגעת בעיסה א''צ לצנן כלל (ובדיעבד אין לאסור. אחרונים) וכן המנהג שלא לצנן הידים כשעוסקים בלישת העיסה וכן נ''ל. ח''י ע''ש:
באר היטב
(א) השמש. אבל שלא במקום השמש מותר ללוש ולא חיישינן שמא יהיה מעונן כיון שהוא במקום מגולה תחת אויר הרקיע ודאי ירגיש כשיהיה מעונן ומבואר בש''ס ובפוסקים דכל שאינו נתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש דל''ד לקרוב לפי התנור שחומו מרובה. ופשוט דבית החורף שהסיקו בתנור גרע טפי מיום המעונן. ולא להסיק בו ביום או לפתוח הדלת וחלונות עד שיצא החום: (ב) אסור. עיין בב''ח דבלש בחמה או ביום המעונן אף בדיעבד אסור ועיין ס''ה: (ג) החלון. ומן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא''א לשמש לזרוח אל מקום הלישה מותר. ח''י: (ד) הפתוח. אבל אם החלון סתום אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפילו הכי מותר ללוש נגדה. ח''י עיין שם: (ה) מעונן. אבל בה''ש אין לחוש כלל. ב''י: (ו) מלהוליך. ובתשובת הרשב''א סימן קכ''ד כתב שהרמב''ן שלח המצות להפורני רחוק הרבה יותר מט''ו בתים ועח''י: (ז) מגולה. אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ. מ''א: