אִם לָשׁ אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ, אֵלּוּ הַמַּיִם עִם שְׁאַר הַמַּיִם שֶׁרוֹחֲצִים בָּהֶם הָעֲרֵבָה לֹא יִשְׁפְּכֵם אֶלָּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַחְמִיץ. הגה: וְהַכֵּלִים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהֶם הַמַּצּוֹת, וְהַסַּכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ הָעִסָּה, יִגְרְרֵם תָּמִיד בִּשְׁעַת (טו) עֲשִׂיָהּ שֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהֶם הַבָּצֵק, וּלְאַחַר עֲשִׂיָהּ (טז) יְדִיחֵם וִינַגְּבֵם הֵיטֵב לַחֲזֹר וּלְתַקֵּן בָּהֶם פַּעַם שֵׁנִית (מַהֲרִי''ל) וְזֶהוּ עָדִיף טְפֵי מִמַּה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְגָרְרָן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹתָן הֵיטֵב עַל יְדֵי גְּרִירָה. וְהַמַּחְמִיר, יְגָרְרָן וְאַחַר כָּךְ יְדִיחָן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וּבְיוֹם טוֹב מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, וְאִם אֵין אֵינוֹ יְהוּדִי יְטִילֵם (יז) לְצוֹנֵן אוֹ יִתְּנֵם לַתַּנּוּר (יח) שֶׁיֵּאָפֶה הַבָּצֵק שֶׁעֲלֵיהֶם. וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לָתֵת דָּבָר בְּתוֹכוֹ, מֻתָּר לְהָדִיחַ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ לִזָּהֵר בַּעֲרֵיבָה שֶׁלָּשִׁין בָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם גּוּמָא אוֹ (יט) סֶדֶק שֶׁלֹּא יוּכַל לְנַקְּרוֹ אַחַר הַלִּישָׁה וְתַחְמִיץ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וְלָשׁ בּוֹ מִתְעָרֵב בַּבָּצֵק (מַהֲרִי''ל). וְלֹא יִתֵּן הָעֲרֵבָה עַל כַּר אוֹ כֶּסֶת (כ) צֶמֶר בִּשְׁעַת הַלִּישָׁה, שֶׁמְּחַמֵּם הָעֲרֵיבָה; אֲבָל עַל שֶׁל עוֹר, שָׁרֵי (מַהֲרִי''ו).
עָבְרָה וְלָשָׁהּ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הַפַּת (כא) מֻתֶּרֶת.
באר היטב
(כא) מותרות. הסכמת אחרונים לאסור בדיעבד והנ''ץ כתב דוקא בדעבר ולש במזיד אבל בשוגג שרי. וכתב המ''א וה''ה בלש סמוך לתנור ונ''ל דוקא כשהוחמה העיסה ועיין מ''ש לעיל סעיף קטן ב':
אִם הָעִסָה רַכָּה, לֹא יוֹסִיף בָּהּ (כב) קֶמַח אֶלָּא עוֹשֶׂה עִסָה קְטַנָּה מִגִּבּוּל (כג) קָשֶׁה, וִיעָרְבֶנָּה עִם הָעִסָה הָרַכָּה. הגה: וְיַרְחִיק הַמַּצּוֹת (כד) מֵהַקֶּמַח, כִּי הַקֶּמַח הַנִּדְבָּק בָּהֶן בָּא אַחַר כָּךְ אֶל הַתַּבְשִׁיל, וּמִתְחַמֵּץ (מָרְדְּכַי ר''פ אֵלּוּ עוֹבְרִין).
באר היטב
(כב) קמח. ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך רק שלא ישימם לתוך דבר לח ואי משום שלעסו אין מתחמץ תיכף ער''ס תס''ו הסכמת אחרונים ובדיעבד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר דאין זה אלא חששא בעלמא. א''ז וח''י ואחרונים: (כג) קשה. ודוקא ע''י אדם אחר דאדם א' א''א ללוש ב' עיסות ולהתעסק בהם יפה מ''א. אחר כל עיסה יבער הפירורין מעל השלחן ואחר גמר הלישה יכבדו המקום (אחר כל עיסה ידיח ידיו והספל שלשין בה וכשא''א יתן לתוכו מים צוננין על כל גדותיו. מהרי''ל): (כד) מהקמח. לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה:
באר היטב
(טו) עשייה. וכתב המ''א דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיי' כי אע''פ שאין שוהין שיעור מיל מ''מ לכתחלה אסור לכן יעמוד אחד על גביהן שיגרד תמיד כל כלי בשעת הנחתו ע''כ ועח''י: (טז) ידיחן. והמרדה א''צ להדיחו. דרשות מהרי''ל: (יז) לצונן. ויכבד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה. מהרי''ו ועיין ח''י: (יח) שיאפה. דהיינו באותה תנור שהוסק לאפיה ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו ח''י. ומ''מ אסור לאכול הבצק ההוא דבצד השני ובסדקים לא נאפה יפה מהרי''ל. וכתב המ''א ונ''ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו''ם ואם צריך לאפות שנית בי''ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ''ש סוף סימן שכ''ג: (יט) סדק. יש מצפין השלחן והעמילה בטס של מתכות ויש שעושין מאבן חלקה כדי שתקרר. ספר זכרונות. ואחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו והספל יפה וינגבו במפה אא''כ לש מיד בלי הפסק ובשל''ה כתב דנכון שיכין ב' כלים ומיד אחר לישה הראשונה יהא מוכן אחד לרחוץ הכלי היטב ועיסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה ע''כ. (וח''י כתב דלא ראיתי נוהגין כן דא''כ בין מצה למצה ודקירה לדקירה נמי יש לחוש ע''ש עד לא נתנה תורה למה''ש). ונ''ל דוקא בכלי נחושת שייך זה דיכול לקנחו אבל של עץ דא''א לקנח שלא יהא בו עדיין מים מהדחה לא שייך זה. כתב מהרי''ל שלא להתחיל ללוש שניה עד אשר הוסק התנור שנית וביני ביני ירחוץ הספל וכל הכלים. וכתב מהרי''ו אותו שנותן הקמח ידיח ידיו וכן אותו שתיקן המצות. הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על דף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמם שלא יכניס בה הבצק. וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וע''ל סימן תנ''א סעיף י''ח וא''ז כתב דטוב יותר לעשות המצות על דף מלעשות על סדין וכ''כ הט''ז בסי' תנ''ג ס''ק ה' עיין שם. והעולם נוהגין לעשות על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים: (כ) צמר. אבל בגד צמר שרי מ''א. ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור. ח''י: