מֻתָּר לֶאֱפוֹת תַּנּוּר מָלֵא פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא פַּת אַחַת. וְדַוְקָא בְּתַנּוּרֵיהֶם, שֶׁהָיוּ קְטַנִּים וְהָיוּ מְדַבְּקִים הַפַּת בְּדָפְנוֹתֵיהֶם וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא מָלֵא אֵין מָקוֹם לְחֻמּוֹ לְהִתְפַשֵּׁט וְהַפַּת נֶאֱפֶה יָפֶה, אֲבָל בַּתַּנּוּרִים (ו) שֶׁלָּנוּ אֵין לֶאֱפוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ.
מֻתָּר לִסְתֹּם פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט וְרֶפֶשׁ שֶׁעַל שְׂפַת הַנָּהָר, וְהוּא שֶׁרִכְּכוֹ מֵאֶמֶשׁ אוֹ עָשָׂה בּוֹ (ז) סִימָן וְנִתְּקוֹ לְצַד אֶחָד; אֲבָל לְגַבֵּל טִיט בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר. וּמֻתָּר לְגַבֵּל (ח) אֵפֶר לִסְתֹּם בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר.
באר היטב
(ז) סי'. וטיט שמונח ברחוב אם אין צריך גיבול לא בעי' סי' אם היה דעתו עליו עמ''א: (ח) אפר. ורש''ל מחמיר גם באפר לגבל מים רק להניחו עליו כך:
אֵין מְלַבְּנִים אֶת (א) הָאֲבָנִים לִצְלוֹת אוֹ לֶאֱפוֹת עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי (ב) שֶׁמְּחַסְמָן; וְאֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם, וְאֵין פּוֹצְעִין אֶת (ג) הַקָּנֶה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמוֹ שִׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ.
באר היטב
(א) האבנים. כ''ה הגי' ברמב''ם שלפנינו אבל במ''מ ובב''י משמע שבנוסחת הרמב''ם הרעפים וכ''ה בגמ' ובכל הפוסקים אבל אבנים מותר ללבן דלא שייך בהם חיסום: (ב) שמחסמן. פי' שבליבון זה הן מתחזקין ה''ל כמתקן מנא ואפי' ישנים אסור שבכל שעה הוא מחזקן יותר עיין מ''א: (ג) הקנה. ה''ה לתת קרום שלו תחת הדג על האסכל' רש''י דף ל''ד:
באר היטב
(ו) שלנו. ורש''ל מתיר אפי' בתנורים שלנו. ודוקא כשצריך לאכול אבל אם אין צריך לאכול רק שמערים לאכול מעט ממנו אסור עכ''ל (אבל בספר אליה רבה הוכיח בראיות ברורות דאסור בתנורים שלנו בכל ענין):