אָסוּר לְהַסִיעַ מָמוֹנוֹ מֵעִיר לְעִיר, אִם לֹא בִּשְׁבִיל דָּבָר הָאָבֵד.

הָיוּ לוֹ תְּאֵנִים שְׁטוּחִים בַּשָּׂדֶה לִיבָשׁ וְיָרֵא מֵהַמָּטָר, מֻתָּר לְחַפּוֹתָם בְּקַשׁ אֲפִלּוּ חִפּוּי עָב.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יְהַפְּכֶנָּה מִמַּטָּה לְמַעְלָה תְּקַלְקֵל, מֻתָּר לְהָפְכָהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד.