מִי שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹת יַיִן בְּעֵת הַבָּצִיר לְצֹרֶךְ שְׁתִיַּת כָּל הַשָּׁנָה וְאִם יַעֲבֹר הַמּוֹעֵד לֹא יִמְצָא כְּמוֹ שֶׁמּוֹצֵא עַתָּה, דָּבָר הָאָבֵד הוּא; וּמֻתָּר לִקְנוֹת וּלְתַקֵּן הֶחָבִיּוֹת וּלְזַפְּתָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ (י) שְׁתִיָּתוֹ, לֹא יִקְנֶה. הגה: וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אַחַר כָּךְ לְהַרְוִיחַ בּוֹ, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף).

מוֹכְרֵי (יא) תַּבְלִין אוֹ יָרָק וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פּוֹתְחִין וּמוֹכְרִים כְּדַרְכָּם בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.

מוֹכְרֵי (יב) פֵּרוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. כֵּיצַד, אִם הָיְתָה הַחֲנוּת פְּתוּחָה לְזָוִית אוֹ לְמָבוֹי, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיְתָה פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פּוֹתֵחַ אַחַת (יג) וְנוֹעֵל אַחַת; וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַסֻכּוֹת מוֹצִיא וּמְעַטֵּר אֶת הַשּׁוּק בְּפֵרוֹת, בִּשְׁבִיל (יד) כְּבוֹד יוֹם טוֹב וּמֻתָּר לִקְנוֹת לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן (טוּר וְהָרֹא''שׁ).