וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת (ד) סְעֻדָּה לְאוֹרְחִים, מְחַסֵר מִמֶּנּוּ מְעַט וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם; וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, מְשַׁיְּרָה מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם. וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה, לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין. הגה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁבֵּר כּוֹס בִּשְׁעַת חֻפָּה, אוֹ לָשׂוּם מַפָּה שְׁחוֹרָה אוֹ שְׁאָר דִּבְרֵי אֲבֵלוּת בְּרֹאשׁ הֶחָתָן (כָּל בּוֹ). וְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם (ה) אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם וְגו' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תְּהִלִּים קלז, ו).
וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר לְשַׂמֵּחַ בָּהֶם; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא מִי (ו) שֶׁרָגִיל בָּהֶם, כְּגוֹן הַמְּלָכִים שֶׁעוֹמְדִים וְשׁוֹכְבִים בִּכְלֵי שִׁיר אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה (טוּר), וְאָסוּר לְשָׁמְעָם מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן; וַאֲפִלּוּ שִׁיר בַּפֶּה עַל הַיַּיִן, אֲסוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (יְשַׁעְיָה כד, ט) וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי (ז) תִּשְׁבָּחוֹת אוֹ שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת וְזִכְרוֹן חַסְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל הַיַּיִן. הגה: וְכֵן לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן, בְּבֵית חָתָן וְכַלָּה, הַכֹּל שָׁרֵי (תּוֹסָפוֹת וּסְמַ''ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
באר היטב
(ו) שרגיל. הב''ח ושל''ה הסכימו לסברא ראשונה דכל שאין שירות ותשבחות או לשמוח חתן וכלה אף בפה אסור אפי' בשבתות וי''ט ונשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להם ואם אינם שומעין מוטב שיהיו שוגגין: (ז) תשבחות. דהיינו שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור עמ''א וכתב ט''ז בסעודות נהגו לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ''ש שיש עון גדול במה שלוקחין ליצין ועושין שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות אשרי אנוש לא יעשה זאת וע''ז אמרו בניך עשאוני ככנור:
וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ כְּלָל, וְשֶׁלֹּא יָנִיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שׁוּם כָּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יְחֶזְקֵאל כא, לא); וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת הַכַּלָּה, אִם הִיא שֶׁל כֶּסֶף, אֲבָל שֶׁל (ח) גְּדִיל מֻתָּר לַכַּלָּה; וְדַוְקָא לְחָתָן וְכַלָּה, אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לֹא גָּזְרוּ.
באר היטב
(ח) גדיל. כתב הט''ז דמה שמכסין הכלה בהינומא של משי ויש שם חוטי כסף או זהב יש איסור לכסות הכלה ע''ש:
באר היטב
(ד) סעודה. אפי' בסעודת מצוה כמילה וחתונה וכ''ש בשאר סעודות. ט''ז: (ה) אשכחך. ויש מקומות שאומר השמש הפסוק הזה והחתן אומר אחריו מלה במלה. ט''ז: