תַּעֲנִית חֲלוֹם, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן (ז) רמ''ט (סָעִיף ד').
כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו הַיָּחִיד מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ תַּעֲנִית. הגה: לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ וְלֹא לְעִנְיַן אִם חַיָּב תַּעֲנִית סְתָם וְהִתְעַנָּה כָּךְ לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א); מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר''י), וְכֵן נִרְאֶה לִי לִנְהֹג בְּתַעֲנִית (ח) יָחִיד. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא, הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל.
באר היטב
(ח) יחיד. וכתב ט''ז כבר כתבנו לענין תענית שלא שקעה עליו חמה שלא לאמר ב' תיבות צום תעניתנו הוא הדין כאן באם שלא קיבל התענית כי שני דברים אלו שווין הן דהיינו הקבלת התענית והשלמת תענית:
אֵימָתַי מְקַבְּלוֹ, בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמֵר בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אוֹ אַחַר שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו: הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית יָחִיד מָחָר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי בְּיוֹם תַּעֲנִיתִי מְקֻבֶּלֶת; וְאִם לֹא הוֹצִיא בְּפִיו, אִם הִרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְקַבֵּל תַּעֲנִית לְמָחָר, הָוֵי (ט) קַבָּלָה, וְהוּא שֶׁיְּהַרְהֵר כֵּן בִּשְׁעַת תְּפִלָּה (י) הַמִּנְחָה. הגה: וְטוֹב יוֹתֵר לְקַבְּלוֹ אַחַר (יא) תְּפִלָּה מִבִּשְׁעַת תְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף).
באר היטב
(ט) קבלה. וחייב להתענות. ומ''מ דוקא כשקבל בלבו להתענות. אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה. בית חדש מגן אברהם: (י) המנחה. והב''ח כתב דשרי לקבלו כל זמן שהוא יום וכ''כ המ''א אבל קודם מנחה לא מהני. ט''ז ע''ש: (יא) תפלה. ומ''מ גם בשעת התפלה כשמגיע לש''ת יהרהר בלבו שמקבל התענית. ב''ח מ''א:
באר היטב
(ז) רמ''ט. ועיין שם לענין יאר צייט בערב שבת: