(כא) עולין. כתב המ''א מי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה ואירע בהם יום שמת בו אביו או אמו בין ר''ה לי''כ א''צ להתענות ה' ימים לפני ר''ה מידי דהוה אצום גדליה וי''כ שהם חובה ועולין לו ואם יום שמת אביו הוא לפני ראש השנה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא דהא לא קבע אלו דוקא ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער''ה א''צ להתענות נגדו יום אחר דימים אלו קבועים לעולם אך בזה צ''ע אם חל ר''ה ביום ה' דליכא אלא ד' ימים וחל יום המיתה ביום ב' אם נאמר שצריך להשלים יום אחר בשבוע שלפני זה או לא ונ''ל דא''צ להתענות. וה''ה אם גזרו קהל תענית באותו שבוע עולה לו וא''צ להתענות יום אחר נגדו. קהל שגזרו להתענות ב' וה' כל ימות הקיץ וחלקו הקהלה לד' חלקים שבכל ב' או ה' יתענה חלק רביעי ואירע י''ז בתמוז להיות בה' או שאירע תענית בה''ב שאחר הפסח שבלא''ה מתענים צ''ע אם צריכים אותם שהי' היום בהם להתענות יום ב' שאחריו או נימא מזלייהו גרם ונראה לי כיון דצריכים להתענות לשם תשובה צריכים להתענות יום אחר. ואפי' מי שרגיל להתענות ערב ר''ח ואירע ביום ב' אין עולה לו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל מי שרגיל להתענות בה''ב בלאו הכי פשיטא דעולה לו. מ''א ע''ש:

(כב) דואג. וישמור עצמו מן הכעס ואם יש לו מו''מ יעשה באמונה ובנחת ביותר ולא יאכל בלילה קודם התענית יותר מהרגל שלו. חסד לאברהם:

(א) להשלים. טעם חילוק בין ציבור ליחיד דציבור כי גזרו תענית לבן מתנה עליהם בכך אבל יחיד דברים שבלבו אינם דברים: (ב) ונענו. משמע דוקא שנענו אז א''צ להשלים שצריכים להודות בנפש שביעה וכרס מליאה אבל כשמת צריכין להשלים כיחיד. אבל לבוש ומ''א דעתם דאף כשמת אין הציבור צריכים להשלים: