יְהֵא אָדָם רָגִיל לֶאֱכֹל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה רֻבְּיָא דְּהַיְנוּ תִּלְתָּן, כַּרְתִּי, סִלְקָא, תַּמְרֵי, קָרָא. וּכְשֶׁיֹּאכַל רֻבְּיָא יֹאמַר: יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ; כַּרְתִּי, יִכָּרְתוּ שׂוֹנְאֵינוּ; סִלְקָא, יִסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ; תַּמְרֵי, יִתַּמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ; קָרָא, יִקָּרַע גְּזַר דִּינֵנוּ וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ. הגה: וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל (א) תַּפּוּחַ מָתוֹק בִּדְבַשׁ (טוּר), וְאוֹמְרִים: (ב) תִּתְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה מְתוּקָה (אַבּוּדַרְהַם), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ אוֹכְלִים רִמּוֹנִים וְאוֹמְרִים: נַרְבֶּה זְכֻיּוֹת כְּרִמּוֹן; וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל בָּשָׂר (ג) שָׁמֵן וְכָל מִינֵי מְתִיקָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא).
אוֹכְלִים רֹאשׁ (ד) כֶּבֶשׂ לוֹמַר: נִהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְזֵכֶר לְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק. הגה: יֵשׁ מְדַקְדְּקִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֱגוֹזִים, שֶׁאֱגוֹז בְּגִימַטְרִיָּא חֵטְא, וְעוֹד שֶׁהֵן מַרְבִּים (ה) כִּיחָה וְנִיעָה וּמְבַטְּלִים הַתְּפִלָּה (מַהֲרִי''ל). וְהוֹלְכִין אֶל (ו) הַנָּהָר לוֹמַר פָּסוּק: וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם וְגוֹ' (מִיכָה ז, יט) (מִנְהָגִים). וְגַם נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא (ז) לִישַׁן בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה (יְרוּשַׁלְמִי), וּמִנְהָג נָכוֹן הוּא.
באר היטב
(ד) כבש. ואם אין ראש כבש יש לאכול ראש אחר מטעם הראשון: (ה) כיחה. לפי טעם זה הגדולים וקטנים שקורין לוזים אסורים: (ו) הנהר. שיש בו דגים ובכתבים כתב נהר או באר וטוב אם הם מחוץ לעיר. ויש לילך ביום ראשון אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו': (ז) לישן. האר''י ז''ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך על ידי התפלות והתקיעות וב''ח כתב שהר''מ ישן בר''ה. והיושב בטל כישן דמי עיין תוס' עכו''ם דף ה' עמוד ב' טעם שתקנו להרבות בסעודה בר''ה:
אֵין אוֹמְרִים (א) הַלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: וְנוֹהֲגִין לוֹמַר (ב) אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עַל הַסֵּדֶר, וְאִם הוּא שַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ (רַ''ן פ''ב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרִיבַ''שׁ סִימָן תקי''ב). וּמַאֲרִיכִים בְּפִיּוּטִים וּתְפִלּוֹת עַד (ג) חֲצוֹת (מַהֲרִי''ל).
באר היטב
(א) הלל. והאומרים תהלים בכל יום ומתרמי להם הלל בר''ה וי''כ שרי לאומרו עמ''א: (ב) א''מ. כתב ב''י בשם הכל בו שלא לומר א''מ חטאנו לפניך שא''א וידוי בר''ה וכ''כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי. ובשל''ה כתב דשלא בשעת התפילה שרי ולכן נכון להתודות בשעת התקיעות בלחש בין סדר לסדר. ובפי' המחזור ראיתי שמפרש אבינו מלכנו חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו עכו''ם ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע''כ ובזה נתיישב מנהגנו שאומרים אותו בר''ה. א''מ קרע רוע גזר דיננו נראה שי''ל רוע גזר בנשימה אחת דשייכי להדדי דהיינו שיקרע הש''י הרוע שיש בגזירה ומה שנשאר יהיה לרחמים כי ציווי הש''י יכולים המקבלים להפכה לרחמים וכן ותשוב' וכו' מעבירין רוע הגזירה לא יפסיק בין רוע לגזרה ט''ז בסי' תרכ''ב ס''ק ז' ע''ש. יש לומר כלה בצירי סלח ומחל כי מחילה גדולה מסליחה עסי' תר''ז: (ג) חצות. לכל הפחות אם לא כשחל בשבת יש''ש בביצה ודוקא בפיוטים ותפלות ולא בניגונים. מ''א. האר''י ז''ל נהג לבכות בר''ה ויה''כ ואמר כי מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו טובה ושלמה גם אמר כל מי שבוכה אז מעצמו בבכיה גדולה מאיליו אותו שעה דיינין ליה בב''ד של מעלה ונפשו מרגשת ובא לו הבכיה מאליו:
באר היטב
(א) תפוח. ומברך בפה''ע אף שאוכלין אחר המוציא. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש ועיין מ''א: (ב) תתחדש. דהיינו שאוכל תחלה ואח''כ אומר שלא להפסיק עיין מ''א בשכנה''ג מפלפל אם יברך על התפוח או על הדבש ג''כ ע''ש. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן כ''ז כתב דבשביל ספק זה נהגו לאכול המוציא עם הדבש והתפוח יחד ע''ש: (ג) שמן. רש''ל קבל מזקנו שלא אכל דגים בר''ה כדי למעט תאותו במקצת דבר ורד''א כתב דיש לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ואין לבשלם בחומץ: