הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִשּׁוֹפָר, אָדָם (ו) אַחֵר תּוֹקֵעַ בּוֹ וְזֶה יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה; אֲבָל אִם אָמַר: (ז) קוֹנָם לִתְקִיעָתוֹ עָלַי, אָסוּר לִתְקֹעַ בּוֹ אֲפִלּוּ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה.
הָיָה קוֹלוֹ עָב מְאֹד אוֹ דַּק מְאֹד, כָּשֵׁר, שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁרִים בַּשּׁוֹפָר.
אִם (ח) נִקַּב, אִם לֹא סְתָמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ, כָּשֵׁר מִיהוּ אִם יֵשׁ שׁוֹפָר אַחֵר אֵין לִתְקֹעַ בָּזֶה, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר נָקוּב (כָּל בּוֹ וּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ); וְאִם סְתָמוֹ שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה לְאַחַר סְתִימָה, שֶׁחָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה, פָּסוּל אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ רֻבּוֹ; וְאִם סְתָמוֹ בְּמִינוֹ, אִם נִשְׁתַּיֵּר רֻבּוֹ שָׁלֵם וְלֹא עִכְּבוּ הַנְּקָבִים שֶׁנִּסְתְּמוּ אֶת הַתְּקִיעָה, אֶלָּא חָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁנִּקַּב, כָּשֵׁר, וְאִם חָסֵר אַחַת מִשָּׁלֹשׁ אֵלֶּה, פָּסוּל. וְאִם הוּא שְׁעַת (ט) הַדַּחַק, שֶׁאֵין שׁוֹפָר אַחֵר מָצוּי, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּסְתָמוֹ בְּמִינוֹ אִם נִשְׁתַּיֵּר רֻבּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא חָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה; וְכֵן יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּסְתָמוֹ שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אִם נִשְׁתַּיֵּר רֻבּוֹ וְחָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה בִּתְחִלָּה קֹדֶם שֶׁנִּקַּב.
באר היטב
(ח) נקוב. אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה משום שקולו פגום כל בו מ''א. ועיין ט''ז ופשוט דנסדק אינו בכלל זה ודינו מבואר אח''כ: (ט) הדחק. צ''ל דהדק הסתימה דאסור ליטלה בי''ט דאל''כ יטלנה משם. שופר שגלדו דק ועשו לו חשוקים של ברזל כשר לתקוע בו. הלק''ט חלק א' סימן ע''ז:
באר היטב
(ו) אחר. ובשעת הדחק מותר לתקוע לעצמו. ב''ח: (ז) קונם. זהו לשון נדר דאוסר החפץ עליו והנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות כמ''ש ביו''ד סי' רט''ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוי לשון שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע''ד מצוה עיין ט''ז: