הַשּׁוֹמֵעַ מִקְצָת תְּקִיעָה שֶׁלֹּא בְּחִיּוּב, וּמִקְצָתָהּ בְּחִיּוּב; אוֹ שֶׁאָמַר לַתּוֹקֵעַ כְּמִתְעַסֵק: כַּוֵּן לְהוֹצִיאֵנִי יְדֵי חוֹבָתִי, וְתָקַע וּמָשַׁךְ בָּהּ שִׁעוּר תְּקִיעָה, לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ד) שֶׁיָּצָא אִי אִיכָּא שִׁעוּר תְּקִיעָה בְּחִיּוּב; הגה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע מִקְצָת הַתְּקִיעָה קוֹל הֲבָרָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר וְהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ (ה) וּבְאֶמְצַע הַתְּקִיעָה יָצָא לַחוּץ (טוּר).
זְמַן תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה; וּמִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה וָאֵילָךְ, וְאִם תָּקַע מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא. וְאִם שָׁמַע מִקְצָת תְּקִיעָה קֹדֶם שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וּמִקְצָתָהּ אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, לֹא יָצָא. הגה: וְאִם הָיָה שִׁעוּר תְּקִיעָה בְּמַה שֶּׁשָּׁמַע בַּיּוֹם, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקפ''ז סָעִיף ג'.
שָׁמַע ט' תְּקִיעוֹת בְּט' שָׁעוֹת בַּיּוֹם, יָצָא וַאֲפִלּוּ הֵם מִט' בְּנֵי אָדָם תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה וּתְקִיעָה מִזֶּה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בְּשֶׁלֹּא הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּקוֹל שׁוֹפָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי בְּאוֹתָהּ (א) בָּבָא.
באר היטב
(א) בבא. ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב''פ כגון תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה יצא. לבוש והסכים עמו המ''א. ואינו כן דעת הט''ז עיין שם:
באר היטב
(ד) שיצא. וראשון עיקר. פוסקים ואחרונים: (ה) ובאמצע. כתב מהרי''ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעות וכן שלא לוישפר''ן למען ישמעו כל העם שופר ונכון שינוחו התינוקות בבית דדוקא במגילה עבדינן משום שמחה ואם א''א להניחם יחזיקם האשה אצלה בבה''כ נשים שלא יבטלו. וכתב הט''ז העומדים חוץ בריחוק מקום אם נראה לו ברור שקול שמע יצא עיין שם וע' הלק''ט סימן רע''ו: