אוֹכְלִים וּמַפְסִיקִים קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁצָּרִיךְ (א) לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ; וְתוֹסֶפֶת זֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר, אֶלָּא קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁזְּמַנּוֹ אֶלֶף וְת''ק אַמָּה קֹדֶם הַלַּיְלָה, צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ מְעַט אוֹ הַרְבֵּה.
נָשִׁים שֶׁאוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת עַד שֶׁחָשְׁכָה, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּצְוָה לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֵין (ב) מְמַחִין בְּיָדָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן. הגה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל דְּבַר אִסּוּר אַמְרִינָן: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְלֹא יִהְיוּ מְזִידִין; וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ (ג) מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דְּאוֹרַיְתָא; אֲבָל אִם מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, מוֹחִין בְּיָדָן (רַ''ן פ''ד דְּבֵיצָה וְרֹא''שׁ בְּשֵׁם הָעִטּוּר). וְאִם (ד) יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, לֹא יֹאמַר בָּרַבִּים לְהוֹכִיחָן, רַק פַּעַם אַחַת, אֲבָל לֹא יַרְבֶּה בְּתוֹכָחוֹת מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֵלָיו; אֲבָל בְּיָחִיד חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ. (רַ''ן סוֹף פֶּרֶק הבע''י).
באר היטב
(ב) ממחין. ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו. הרא''ש: (ג) מפורש. אף על פי שהוא ספק כגון בה''ש מוחין. יש''ש ביצה פרק ד': (ד) יודע. ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל כשהחוטא מזיד חייב להוכיחו עד שינזף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ. ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש''ש מ''א. ובס''ח סימן תי''ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיח ע''ש:
אִם הִפְסִיק מֵאֲכִילָתוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, יָכוֹל לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקנ''ג דְּאִם קִבֵּל (ה) בַּלֵּב לֹא הָוֵי קַבָּלָה.
באר היטב
(ה) בלב. עיין סי' תקנ''ג סעיף קטן א' כתבתי בשם ב''ח להחמיר ע''ש מ''ש. וקודם פלג המנחה אין קבלתו כלום לכ''ע רק אם קיבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור. מגן אברהם:
באר היטב
(א) להוסיף. מדאורייתא אך אין בו כרת. וה''ה ממלאכה צריך להוסיף עיין אחרונים: