נִקְטַם רֹאשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקְטְמוּ רֹב הֶעָלִין הָעֶלְיוֹנִים, פָּסוּל. הגה: וְאִם נִקְטַם הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, פָּסוּל (הַמַּגִּיד וְרַ''ן פ' לוּלָב הַגָּזוּל); וְדַוְקָא (ז) דְּאִכָּא אַחֵר, אֲבָל לֵיכָּא אַחֵר, מְבָרְכִים עָלָיו. (מָרְדְּכַי פ''ג וּמִנְהָגִים).
נִסְדַּק, אִם נִתְרַחֲקוּ שְׁנֵי סְדָקָיו זֶה מִזֶּה עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם, פָּסוּל. הגה: וַאֲפִלּוּ לֹא נֶחְלְקָה (ח) הַתְּיוֹמֶת הַעֶלְיוֹנָה בְּעִנְיָן שֶׁיִּפָּסֵל הַלּוּלָב מִכֹּחַ נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת.
באר היטב
(ח) התיומת. רק העלין שאצל התיומה העליונה:
יֵשׁ לוֹ כְּמִין קוֹצִים בְּשִׁדְרָתוֹ, אוֹ שֶׁנִּצְמַת וְנִכְוַץ, אוֹ שֶׁהוּא עָקֹם לְפָנָיו שֶׁהֲרֵי שִׁדְרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטֹטֶרֶת, פָּסוּל; וְכֵן אִם נֶעֱקַם מֵאֶחָד מִצְּדָדָיו, פָּסוּל; אֲבָל אִם נֶעֱקַם לַאֲחוֹרָיו, כָּשֵׁר, שֶׁזּוֹ הִיא בְּרִיָּתוֹ.
באר היטב
(ז) דאיכא. כתב המ''א דהרמ''א ובעל המנהגים לא עיינו יפה דהמרדכי כ''כ אהדס דוקא אבל בלולב פסול לכ''ע וכן עיקר ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר וא''כ פסול כל שבעה וכ''כ רי''ו כל הפסולים פסולים כל שבעה מפני שאין הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עיין סימן תרמ''ט עכ''ל: