אָסוּר (ד) לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁיִּטְּלֶנּוּ; וְאִם שָׁכַח וְאָכַל וְנִזְכַּר עַל שֻׁלְחָנוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, (ה) יַפְסִיק, אֲפִלּוּ יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לִטְּלוֹ אַחַר שֶׁיֹּאכַל; וּמִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ, אִם יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לֹא יַפְסִיק; וְאִם לָאו, יַפְסִיק. הגה: וְאִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל יוֹתֵר מֵחֲצִי שָׁעָה קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן חִיּוּבוֹ, אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן (ו) אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק בִּדְאִכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם (רַ''ן פ' לוּלָב הַגָּזוּל).
הֲדַס שֶׁל מִצְוָה אָסוּר (א) לְהָרִיחַ בּוֹ, אֲבָל אֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁלְּפִי שֶׁנֶּחְלְקוּ אִם מְבָרְכִים עָלָיו אִם לָאו יֵשׁ לִמְנֹעַ מִלְּהָרִיחַ בּוֹ.
באר היטב
(א) להריח. לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל ז' כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה די''א דכיון דלא עביד לריחא לא שייכא בו ברכה הנותן ריח טוב בפירות ע''כ אין להריח באתרוג כל ז'. וכ' סמ''ק ואותן המריחים כשמברכין על הנטילה מנהג שטות הוא עכ''ל ט''ז. ומ''א כתב נ''ל דהדס אסו' להריח בו אפי' בשבת דהוקצה לכל שבעה וכ''מ סי' תרס''ה אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת כמ''ש בהג''ה סי' תרנ''ח ס''ב דהא עכ''פ עתה לאו למצוה עביד. ועוד נ''ל דדוקא כשמריח בו בשעת נטילתו לצאת בו אז י''א דאינו מברך אבל אם נוטלו באמצע היום להריח בו לכ''ע מברך מ''ד אפרי העומד לאכילה ונטלו להריח בו עסי' רי''ו ס''ה עכ''ל ע''ש:
עָבֵד לְהוֹשַׁעְנָא וְלֹא אַגְבְּהֵה לְמֵיפַק בָּהּ, (ב) שַׁרְיָא בַּהֲנָאָה.
באר היטב
(ב) שרי'. דהזמנה לאו מלת' היא ועסי' (תרל''א) [תרל''ח] ס''א:
באר היטב
(ד) לאכול. אפי' טעימא בעלמא אסור וצריך עיון מ''א. ומי שבא בדרך ומצפה שיבא למקום לולב צריך להמתין עד חצות ולא יתענה יותר מחצי היום ע''ש: (ה) יפסיק. וה''ה יום טוב שני לדידן. ט''ז: (ו) א''צ. וט''ז כתב דודאי צריך להפסיק ע''ש: