צָרִיךְ לוֹמַר עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְעֲשֶׂרֶת, הַכֹּל בִּנְשִׁימָה אַחַת, לְהוֹדִיעַ שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד. הגה: וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם יָצָא (תוס' ספ''ק דִּמְגִלָּה וְאַבּוּדַרְהַם וּמַהֲרִי''ל). וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת מִתְּחִלַּת חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֶת פַּרְשַׁנְדָתָא וכו' עַד עֲשֶׂרֶת; (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).
צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אָרוּר הָמָן, בָּרוּךְ מָרְדְּכַי, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ, בְּרוּכָה אֶסְתֵּר, אֲרוּרִים כָּל עוֹבְדֵי אֱלִילִים, בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל; וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטּוֹב.
מִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (יב) וּפוֹשְׁטָה כְּאִגֶּרֶת, לְהַרְאוֹת הַנֵּס; וּכְשֶׁיִּגְמֹר, חוֹזֵר (יג) וְכוֹרְכָהּ כֻּלָּהּ, וּמְבָרֵךְ. הגה: יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ד' פְּסוּקִים שֶׁל גְּאֻלָּה בְּקוֹל רָם, דְּהַיְנוּ: אִישׁ יְהוּדִי וְגו', וּמָרְדְּכַי יָצָא וְגו', לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְגו', כִּי מָרְדְּכַי הַיְהוּדִי וְגו'; וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א וְכָל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם); וְהַחַזָּן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָן. עוֹד כָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ הַתִּינוֹקוֹת לָצוּר צוּרַת הָמָן עַל עֵצִים וַאֲבָנִים, אוֹ לִכְתֹּב שֵׁם הָמָן עֲלֵיהֶן, וּלְהַכּוֹתָן זֶה עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ עַל דֶּרֶךְ: מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דְּבָרִים כה, יט) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב (מִשְׁלֵי י, ז) וּמִזֶּה נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג (יד) שֶׁמַּכִּים הָמָן כְּשֶׁקּוֹרִים אֶת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (אַבּוּדַרְהַם); וְאֵין לְבַטֵּל שׁוּם (טו) מִנְהָג אוֹ לִלְעֹג עָלָיו, כִּי לֹא לְחִנָּם הֻקְבָּע. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח).
באר היטב
(יב) ופושט. ודוקא ש''צ והשומעין במגילה א''צ לפשוט. ב''ח ומהרי''ל עמ''א: (יג) וכורכה. ומניחה על מקומה ואח''כ מברך מ''צ מט''מ מהרי''ל. ואם רוצה מברך ואח''כ כורכה כנה''ג סה''י. כ' מהרי''ל כשאומר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מט''מ: (יד) שמכים. מהרי''ל לא היה חושש להכות המן. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב. ועכ''פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכים המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ''ש סעיף (ד') [ג']: (טו) מנהג. וכתב רמ''א בתשובה סי' (כ''א) [י''ט] בשם מהרי''ק שורש קמ''ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל ואפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ''ש מהרי''ק ש''ט. ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה. מיהו אם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ''ל ומהרא''ש בביאורי סמ''ג כתב הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס''ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקת' או ספרי חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ''ל. עיין מהרי''ק ש''ט ושנ''ד ובספר ב''ש. ודוקא מנהג שנתייסד ע''פ ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת מ''ס פי''ד ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו גמרא פרק קמא דביצה ואין ב''ד יכול לבטל דבר ב''ד חבירו אא''כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובכל דבר שהוא רק משום חששא ועברה החששא א''צ מנין אחר כמ''ש בי''ד סי' קי''ו ובתוספות ביצה ע''ש וביבמות דף ע''ח כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב''ד חבירו משום דהפקר ב''ד הפקר. וע''ש בתוספות דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע''ש ועיין מ''א ועיין מ''ש המ''א ססי' ט' ועיין בספר נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ועיין בספר ב''ש: