יְבָרֵךְ (ו) לְהָנִיחַ בְּקָמָ ''ץ תַּחַת הַהֵ '' א, וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ.
כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן (פֵּרוּשׁ קֹדֶם וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי פֵּרוּשׁוֹ רָץ וְהִקְדִּים לְפָנָיו) לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁל יָד אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת, קֹדֶם קְשִׁירָתָם, שֶׁקְּשִׁירָתָם זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן הגה: וְכֵן בְּשֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם (ז) שֶׁמְּהַדְּקָן בְּרֹאשׁוֹ. (טוּר).
באר היטב
(ז) שמהדקן. בראשו היינו ג''כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה. ב''ח מ''א:
אָסוּר לְהַפְסִיק (ח) בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִם הִפְסִיק מְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ (ט) עַל מִצְוַת תְּפִלִּין: הגה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִין לְבָרֵךְ ב' בְּרָכוֹת אַף אִם לֹא הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ לְהָנִיחַ וְגַם עַל מִצְוַת (ד''ע).
באר היטב
(ח) בדיבור. אפילו בלשון הקודש. באר שבע וכנה''ג וע''ת. וכתב בספר ברכת אברהם ל''ד דיבור אלא אפי' הניח תפילין של יד בבית אחד והלף להניח של ראש בבית אחר אע''פ שבשעת הברכה היה דעתו בכף צריף לברף וכ''כ שכנה''ג וע''ת כתב עליו וצ''ע למעשה ע''ש. אם רמז בעיניו וקורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפלה של יד לתפלה של ראש הלק''ט ח''א סי' נ''ז. אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור. אי אמרינן הכא קלוטה כמי שהונחה דמיא עיין הלק''ט ח''ב סי' מ''ב. מי שהניח תפילין של יד וכורף ג' כריכות העליונות ולא בירף וסח בנתיים מברף שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברף שתים הלק''ט ח''ב סי' קי''ט: (ט) על מצות. וצריך למשמש על של יד כשאומר שנית להניח. ט''ז:
באר היטב
(ו) להניח בקמץ. בלבוש ול''ח אות נ''ד ומהר''ם דלנזואנו חלקו על המחבר וס''ל לברף בפתח: