(י) לצורך תפילין. ולכתחלה אסור. מיהו אי לא סגי בלא''ה מותר להסיח. מ''א: (יא) עמהם. ואפי' לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור דבר שמואל סי' קמ''ב. ואם פסק וענה מחלוקת בין הפוסקים אם חוזר ומברך וט''ז פסק דא''צ לחזור ולברך וכ''כ דבר שמואל שם ועיין בתשובת פנים מאירות חלק א''ח סי' י' וכ' המ''א ומ''מ משמע דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות. דליכא איסור אלא משום שגורם ברכה והכא אין כאן ברכה ע''ש. לפי''ז מותר לענות קדיש וקדושה ואמן בין תפלה לתפלה בתפילין דר''ת הואיל ואין מברכין עליהם. וכ''כ בהדיא בתשובת דרכי נועם חלק א''ח סי' י': גם נ''ל אם חבירו מברך על התפילין והוא מכוון לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוון להוציאו דרשאי לענות קדיש וקדושה וק''ל. אבל שיחת חולין לעולם אסור וכ''כ בדרכי נועם שם ועיין בע''ת ס''ק י''ב. ועיין סי' ל''א ס''ק ג' מש''ש:

(יב) הרצועה. ובכוונות איתא שהאר''י ז''ל כרך קודם שהניח של ראש וע''ל סימן כ''ז ס''ק ט''ו מש''ש: (יג) מהתיק. ויניחם בתיק באופן שא''א לשל ראש שיבא קודם. ט''ז. הכנה''ג כתב בשם רבו דאין קפידא אלא כשמניח עצמו מוציאה מן התיק קודם שיניח של יד אבל אדם אחר בעוד שחבירו מניח תפלה של יד מוציאה ומתיר לו תפילין של ראש אין קפידא ע''ש. ועיין בספר משנת חשידים דף נ''ז ובע''ת: (יד) מעומד. כתב הכנה''ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי קבלה וזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמ' והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג''כ. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע''פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ע''ש ובמ''א:

(טו) לברך. ושל''ה כתב דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע''מ להחזירן. מ''א (ובס' אליהו רבה פסק כדעת הש''ע והביא ראיה לדבריו ע''ש): (טז) לברך. אבל אם חולצן ליכנס לבית הכסא צריך לברך לכ''ע דהא אין רשאי לילך בהם לבה''כ ואידחי ליה וה''ה אם לא היה בדעתו לחזור מיד צריך לברך ב''ח ע''ת ט''ז. וכתב המ''א ואפשר לומר דכשבה''כ אינו רחוק כמו בה''כ שלהם שהיו בשדה א''צ לברך וא''כ אין חילוק בין בה''כ למקום אחר ולכן סתם רמ''א כאן ע''ש. ודע הא דכתב רמ''א וי''א וכו' קאי נמי אהא אם מסירן לגמרי כי לענין זה שוה אם הזיזן ממקומם או הסירן לגמרי. ע''ת: (יז) ההדוק. ר''ל קודם שנעשה המצוה כתקונה מש''ה א''צ לחזור ולברך דעשיית הקשר אינו הפסק כיון שהוא מענין המצוה: (וכתב ט''ז מזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אבל אם אחר ההדוק התפילין על הזרוע ונעשה המצוה כתקונה ואחר כך נפסק הקשר משמע דצריך לברך וט''ז חולק ופסק דכל זמן שלא הניח תש''ר עדיין עוסק במצוה של יד כי א''א לו להניח ש''ר קודם ש''י ולא נגמר עדיין המצוה של יד ולא גרע ממ''ש הש''ע אם הותר של יד קודם הנחת של ראש א''צ לברך ה''ה נמי אם נפסק ג''כ א''צ לברך דהותר ונפסק שוים הם ע''ש. וכ''פ המ''א וכ' דלפי מ''ש בס''ק ט''ו בשם של''ה משמע דאפילו בנפסק אחר הידוק דא''צ לברך וכ''פ בתשובת הלק''ט ח''ב סי' ק''כ ע''ש. ועיין ע''ת ובנחלת צבי ומ''ש היד אהרן: (יח) גזולין. דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב ט''ז אפי' ביאוש ושינוי רשות לא מהני. ובשואל שלא מדעת מותר גם בתפילין כמו בטלית אך יקפלם כבראשונה. תשובת בנימין זאב סי' רצ''ט הובא בכנה''ג בני חייא ובע''ת: