יַעֲשֶׂה כָּל פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ פְּתוּחוֹת, חוּץ מִפָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה וְאִם שִׁנָּה (נב) פָּסוּל: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּכֻלָּם פְּתוּחוֹת (מַהֲרַ''ם פַּאדוֹוָה סִימָן ע''ז בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָעִטּוּר) וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים אַף פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ בְּרֹאשׁ הַשִּׁטָּה כִּשְׁאָר הַפָּרָשִׁיּוֹת וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁפָּרָשַׁת (נג) קַדֵּשׁ לִי, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ, וּפָרָשַׁת שְׁמַע (מַתְחִילִין) בְּרֹאשׁ שִׁטָּה וּבְסוֹף קַדֵּשׁ לִי וּבְסוֹף וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ מַנִּיחִים חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וּבְסוֹף שְׁמַע אֵין מַנִּיחִים חָלָק כְּלָל, וְאִם מַנִּיחִים הוּא פָּחוֹת מִכְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת. וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ מַתְחִילִים מֵאֶמְצַע שִׁטָּה עֶלְיוֹנָה, וּמַנִּיחַ לְפָנֶיהָ חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁשְּׁלֹשָׁה פָּרָשִׁיּוֹת הֵם פְּתוּחוֹת בֵּין לְהָרַמְבָּ''ם בֵּין לְהָרֹא''שׁ, וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הִיא סְתוּמָה לְדַעַת הָרַמְבָּ''ם.
עוֹר הַבָּתִּים צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלָה אוֹ טְרֵפָה שֶׁלָּהֶם, וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹתָם (נד) מִקְּלָף אוֹ מֵעוֹר (נה) שָׁלִיל: הגה: וְכֵן הָרְצוּעוֹת יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן מִקְּלָף וְעוֹר שָׁלִיל (מָרְדְּכַי דַּף צ''ד) צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ הֵיכָא (נו) דְּאֶפְשָׁר.
באר היטב
(נד) מקלף. לכתחילה ישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל''א לו''ר שמעבדין בהן העורות. מ''א: (נה) שליל. והוא מן המובחר: (נו) דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה ב''ח. והמ''א כ' דכדאי הוא הרמב''ם לסמוך עליו ולברך ע''ש וע''ל סי' ט' ס''ק ז' מש''ש:
יַעֲשֶׂה ד' בָּתִּים (נז) מֵעוֹר אֶחָד לְשֶׁל רֹאשׁ, וּבַיִת אֶחָד לְשֶׁל יָד.
באר היטב
(נז) מעור אחד. אבל בחתיכות תפורות יחד לא חשיב עור אחד ובתוס' דמנחות דף ל''ב ע''א ד''ה דילמא להשלים משמע דחשיב עור אחד ע''י תפירה:
באר היטב
(נב) פסול. עי' ט''ז מה שמיישב דעת הרמב''ם מפרק הקומץ והוכיח דאפילו בדיעבד בעי סתומה ודבריו המה קצת מגומגמים אבל תוכן דבריו הוא דילמא האי דאין מורידין הא מורידין עושין קאי אתפילין אלא ודאי דבתפילין נמי פסול בפתוחות ואינו נראה לפענ''ד דא''כ באידך מקשן נמי נימא הכי דמקשה בסמוך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ואי לפי דעתו מה ק''ל הלא הרמב''ם פסק בפ''ז דס''ת בעי שירטוט וא''כ נימא נמי דטעמא דאין מורידין קאי לס''ת אלא ודאי צ''ל דלא ס''ל לתלמודא האי סברא דא''כ למה ליה למתני כלל תפילין א''כ י''ל הכא נמי דאי קאי אתפילין לחודיה ל''ל למתני' כלל ס''ת וכך הוא הוכחה הלימא מסייע ובזה יתורץ רש''י שם במ''ש בד''ה הכא סתומות בס''ת הכא פתוחות במזוזה כו' למה נקט בראשונה בס''ת ולא נקט תפילין אלא ודאי דבתפילין י''ל דפתוחות כשר בדיעבד ולא קשיא מתפילין רק הקושיא היא מס''ת. למה נקט גם בשירטוט כתב רש''י ובתפילין לא בעי שירטוט נקט נמי רש''י תפילין לחוד להורות דקושיא הוא למה נקט תפילין ודו''ק: (נג) קדש. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' פרשיות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע פתוחה והפרשה ד' שהיא והיה אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא''ש מבואר בי''ד סי' ער''ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע שיטה וכן בכותב ומניח בסוף שיטה חלק ומתחיל הפרשה שאחריה בראש שיטה שניה זהו פתוחה ושיעור החלק הוא כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ''ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה''ה אם סיים הפרשה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שלישית והרמב''ם כתבו בזה''ל פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ''ל ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה (זהו כמו להרא''ש) ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה יניח שיטה שאחריה פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה ג' (וזהו להרא''ש סתומה) פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף שיטה עצמה תיבה אחת (זהו כמו להרא''ש) ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה אחת בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה מאמצע שיטה הב' (אפשר גם להרא''ש כן) ואם גמר בסוף השיטה מניח בתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה הפרשה סתומה (וזהו להרא''ש פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם עכ''ל. וכתב הב''י האיך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה לא יצא ידי הרמב''ם דס''ל מתחיל באמצע שיטה מקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א''כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה על כן נוהגים בא''י שפוסקים כהרמב''ם שעושים בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימים בסוף הדף באמצע שיטה ופרשה שלישית שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופרשה ד' מתחלת מאמצע שיטה נמצא ג' פרשיות ראשונות לדעת הרמב''ם פתוחה כי הראשונה אע''פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב''ם וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק מפרשה שלפניה בסופה עושה פרשה שאחריה פתוחה והיא מתחלת בראש שיטה וזהו בין לרמב''ם בין להרא''ש רק מה שמתחילין פרשה הד' באמצע שיטה מיקרי פתוחה לדעת הרא''ש ואנן בעינן סתומה. אבל להרמב''ם הוי זה סתומה ובזה יבואר לך דברי המחבר. וכתב ט''ז דיש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב''ם והרא''ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב''ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף שיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה וכו'. ושם כתבתי דאפשר דגם להרא''ש כן ע''ש א''כ הרוצה לעשות יעשה בדרך זה דפרשה א' וב' יתחיל בראש הדף וישייר בסוף חלק כדי ט' אותיות רק פרשה ג' יתחיל ג''כ בראש דף וישייר פחות מט' אותיות והפרשה ד' יעשה ג''כ תחלת הדף ריוח קצת אבל פחות מט' אותיות נמצא הפרשה הד' סתומה להרמב''ם ולהרא''ש דלהרמב''ם מיקרי זה מתחיל באמצע וגם להרא''ש אין כאן פתוחה כיון שאין במקום א' חלק כשיעור וא''ל דלא יניח בסוף פ' ג' כלל ובתחל' פ' ד' יניח פחות מכשיעור זה אינו דעכ''פ בעינן ריוח בין פ' לפ' כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותו במקום אחד דאז הוי פתוחה ע''כ חלקנו השיעור לב' חלקים עכ''ל ט''ז. וכ''כ הרמ''ע מפאנו סימן (נ''ו) [ק''ו] ועיין בשיורי כנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''ו ואין לעשות בשביל ספק ב' זוגות תפילין ב''י וכ' הב''י שגדול אחד פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויות לדעת הרא''ש כי ס''ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב''ם אם כן העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עיין מ''א ואמרתי אחכמה לדעת מה יעשה בתפילין של ר''ת בענין פתוחות וסתומות הואיל ופרשה ד' הוא קודם לפ' ג' הנה זהו פשיטא להרב ב''י פרשת קדש והי' כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחין חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ופרשת והי' אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק ט' אותיות ובסוף פרשת והי' אם שמוע מניח חלק כדי ט' אותיות ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והי' כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב''ם בין להרא''ש. ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב''ם. ולהרב ט''ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק כדי ט' אותיות. ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק פחות מט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות משיעור ט' אותיות ובסופה מניח חלק שיעור ט' אותיות והפרשה שמע מתחיל בראש שיטה וק''ל. אך את זה צל''ע לפי מה שכ' המ''א בסי' ל''ד ס''ק ב' ומ''מ צריך לכותבן כסדרן כמ''ש סי' ל''ב ס''א לכן צריך שיניח חלק פ' והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח''כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע עכ''ל. אם כן כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט''ז או לא מניח חלק כלל להרב ב''י ואח''כ יתחיל לכתוב פ' שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב''ם פתוחה אבל להרא''ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב''ם דפתוחות ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעש' פתוח' וזהו מהני כמבואר ביו''ד סימן ער''ה סעיף א' בהג''ה ועיין הרמ''ע מפאנו סי' ל''ז ועיין ע''ת ובחשו' רמ''א סימן כ''ה: