עִקַּר הַכַּוָּנָה הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ אִם קָרָא וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְחוֹזֵר (ה) וְקוֹרֵא. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר מִצְוֹת אֵינָן צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, מוֹדֶה הֲכָא.
אִם הָיָה יָשֵׁן, מְצַעֲרִים אוֹתוֹ וּמְעִירִים אוֹתוֹ, עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְהוּא עֵר מַמָּשׁ. מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין מְצַעֲרִים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא וְהוּא עֵר מַמָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹרֵא (ו) מִתְנַמְנֵם, יָצָא: הגה: וְדִין שָׁתוּי וְשִׁכּוֹר עי' לְקַמָּן סי' צ''ט סָעִיף א'.
באר היטב
(ו) מתנמנם יצא. וה''ה אונס אחר עיין בספר מנחת כהן. ובפר''ח סי' ס''ז ובמ''א סי' זה אי קריאת שמע דאורייתא הוי רק פסוק ראשון או פרשה ראשונה ושנייה או ג' פרשיות ע''ש. ועיין בהמבי''ט בס' קרית ספר:
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא (ז) יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּפָרָשָׁה (ח) רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עִקַּר קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּקוֹרֵא עֲרַאי, וּכְתִיב וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְדַרְשִׁינָן עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע.
באר היטב
(ז) ירמוז. משמע קצת ביומא דף י''ט דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז. מ''א: (ח) ראשונה. והרמב''ם לא כ' בפרשה ראשונה דגם בפרשה שנייה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונה אלא בפרשה ראשונה כ''כ הר''מ מ''א ונראה לי דלצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שנייה אף להרמב''ם דאל''כ קשה על רב היאך היה מחוי בידיה בן קבוטל בפרשה שניה כדמסקינן ביומא דף י''ט מאחר דאיכא עכ''פ איסורא אלא ודאי דלדבר מצוה שרי. וק''ל. ועל פי זה לא מקשה מידי המחבר יד אהרן על הרמב''ם ודו''ק:
באר היטב
(ה) וקורא. ר''ל בלחש כמש''ל סי' ס''א ס''ק ט' או ממתין איזה זמן ואח''כ חוזר וקורא דלא משתקין אותו אא''כ קורא ב''פ רצופים עיין ט''ז. ואם ניכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה לאחר שסיים ק''ש צריך לחזור לראש מ''א ועיין במ''א סי' ס''ד ס''ק א':