(ה) רבים. כ' בכ''מ בשם הר''מ דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש''ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים אפי' בהצלת ממונם ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ''ל: (ו) עסקיהם. ועכ''פ יקרא פסוק ראשון ובשכמל''ו אם אפשר. ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט ל''ח. ובד''מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי עמ''א וע''ת ויד אהרן. וכ' מ''א ונ''ל דמ''מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק''ש:

(ז) וקורא. וכתב הב''ח דהרמב''ם מיירי בהתתיל בהיתר והראב''ד איירי שהתחיל באיסור. ולא פליגי וכן יש להורות. מ''א ט''ז ופר''ח וביד אהרן:

(א) לקוברו. כגון שמתה אחותו ויש לה בעל דהבעל חייב לטפל בקבורתה. ולאפוקי מר''ת שמתה אחותו נשואה אמו של ר''י ואכל בשר ושתה יין כיון שיש לה בעל. וחולק עליו הרא''ש. ועיין ט''ז: (ב) ומתפלה. מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל וכן עשה מהרי''ל. וכתב המ''א ונ''ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ''ש סי' פ''ט אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ''ש בי''ד סי' שמ''א ס''ב לענין הבדלה: (ג) להחמיר. פי' דמיירי בשאין לו מי שיעסוק בצורך המת: (ד) בשבילו. פי' דאפי' אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי''ה. וכתב רש''ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי''ה וכתב ט''ז מ''מ נ''ל דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לבה''כ ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר לכ''ע ע''ש. ועיין בי''ד סי' שע''ו שכתב הט''ז שם דבשבת יאמר קדיש קודם הקבורה אבל לא בחול ע''ש וצ''ל דשם מיירי בשאין לו מתעסקין. ועיין עוד שם מ''ש בסי' שמ''א סק''ב: (ה) שמ''א. דשם פסק דאינו רשאי להחמיר וכן עיקר. ט''ז וב''ח פר''ח: (וכן כתב בספר אליהו רבה שראה כן הלכה למעשה מזקנו הגאון זצ''ל). ושגם דעת הב''י כן שאין רשאי להחמיר רק דאין בית דין מוחין כידו ע''ש: