סָפֵק אִם צוֹאָה בַּבַּיִת, (ט) מֻתָּר לִקְרוֹת, דְּחֶזְקַת בַּיִת שֶׁאֵין בָּהּ צוֹאָה. סָפֵק אִם צוֹאָה בָּאַשְׁפָּה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּחֶזְקַת אַשְׁפָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צוֹאָה. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה (י) מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָסְרָה תּוֹרָה לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם, אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל (יא) קִלּוּחַ, וְאַחַר שֶׁנָּפַל לָא מִיתְסַר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּבִסְפֵקָן לֹא גָּזְרוּ.
קָרָא בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בְּצוֹאָה, וּמְצָאָהּ אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לַחֲזֹר (יב) וְלִקְרוֹת. אֲבָל אִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. וּמֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ מְצָאָן בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת:
באר היטב
(יב) ולקרות. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן:
אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם, עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן רְבִיעִית מַיִם, וְאָז מֻתָּר. וְלָא שְׁנָא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, לָא שְׁנָא בִּכְלִי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא עָבִיט הַמְיֻחָד לָהֶם. וְדִין עָבִיט ע''ל סִימָן פ''ז לָא שְׁנָא הָיוּ הֵם בַּכְּלִי תְּחִלָּה, וְנִתַּן עֲלֵיהֶם מַיִם, לָא שְׁנָא הַמַּיִם בַּכְּלִי תְּחִלָּה.
באר היטב
(ט) מותר. וה''ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי ובאשפה אסור. ש''ג ריא''ז. והפר''ח חולק עליו וכתב ולא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה דלא ידעינן. ספיקא דאורייתא הוא. והמ''א פסק דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה''ה אפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן בכלבים ע''ש. ולפי דברי הפר''ח נ''ל דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר. יד אהרן. ובבאה''ט אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע''ש: (י) מותר. דהיינו אם אין ריח רע באשפה כמ''ש. סי' ע''ט ס''ח: (יא) קלוח. ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. הרא''ש: