וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, וְלֹא בְּט' בְּאָב, וְלֹא בֵּין יוֹם כִּפּוּר לְסֻכּוֹת, וְלֹא מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד אַחַר (יט) שָׁבוּעוֹת.
אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפֹּל עַל (כ) פָּנָיו כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל (כא) הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּטוּחַ שֶׁיֵּעָנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. הגה: וְכֵן אָסוּר לְכָל אָדָם לִפֹּל עַל פָּנָיו בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶבֶן (כב) מַשְׂכִּית (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי סוֹף פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וְרִיבַ''שׁ סי' תי''ב); אֲבָל אִם נוֹטֶה קְצָת עַל צִדּוֹ, מֻתָּר אִם אֵין שָׁם אֶבֶן (כג) מַשְׂכִּית; וְכֵן יַעֲשׂוּ (כד) ביום כִּפּוּר, כְּשֶׁנּוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם, ( (כה) אִם) [אוֹ] יַצִּיעוּ שָׁם עֲשָׂבִים כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין הַקַּרְקַע, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי).
באר היטב
(כ) פניו. וכשמוטה קצת שרי. מ''א: (כא) הציבור. פי' ובפני ציבור. הרא''ש. וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון אבל אם הקהל נופלין בתחנון מותר ב''ח ועיין ב''י. נמצא למידין דדוקא כשמתפלל על הציבור בפני הצבור ואין הציבור נופלין בתחנון הוא דאסור ולפ''ז בביתו מותר אפילו כשמתפלל על הציבור. וה''ה בציבור כשמתפלל על עצמו. וכן כתב הע''ת. ופר''ח חולק וס''ל דלפני ציבור אפי' כשמתפלל על עצמו עיין שם: (כב) משכית. אע''ג דאין אסור מן התורה אלא בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית מ''מ גזרו חכמים אטו אבן משכית וריב''ש כתב דחיישינן לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים דשמא היה שם ונבנה עליה עיין ב''י ודוקא כשפניו דבוקות בקרקע. אבל אם שוחה בתפילה אפי' יש שם רצפה שרי. ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו. ורצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא עיין מ''א: (כג) משכית. רצה לומר אפי' בפישוט ידים ורגלים עיין ב''י: (כד) בי''כ. פי' שיטו על צדיהם: (כה) או יציעו. כצ''ל פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוה עד התהום אבל עשבים חשיבי הפסק מ''א ע''ש ופר''ח לא כתב כן ע''ש. בר''ה א''צ עשבים דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל בי''כ נופלים על פניהם בסדר העבודה. יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסיימין בא''י ש''ת אלא י''ל ברוך ש''ת בלא שם. ט''ז:
מְתַרְגְּמִין קְדֻשַּׁת (א) וּבָא לְצִיּוֹן; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בּוֹ מְאֹד לְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה. הגה: וּלְעִנְיַן אִם הַיָּחִיד אוֹמְרָהּ, דִּינָהּ כְּדִין קְדֻשָּׁה שֶׁבְּיוֹצֵר, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ''ט; וּבִקְדֻשָּׁה שֶׁבַּתַּרְגּוּם, יָחִיד אוֹמְרָהּ וְלֹא (ב) שְׁנַיִם, וְאֵין לְאָמְרָהּ בְּקוֹל רָם (בֵּית יוֹסֵף סִימָן נ''ט).
באר היטב
(א) ובא לציון. כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכ''ש בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם סמ''ע בח''מ סי' (רס''ב) [רס''ז]. אם בא יחיד לבה''כ בשעה שאומרים סדר הקדושה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו דהא י''א דאין היחיד אומרה וה''ה דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואח''כ יאמר השני פסוקים. ומכ''ש שיכול לומר אשרי ולמנצח אח''כ כדי לאומרה עם הציבור. מ''א: (ב) שנים. לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרה ברבים וסי' הוא שנים מקרא ואחד תרגום. זוהר:
באר היטב
(יט) שבועות. ויש מקומות נוהגים שלא ליפול ז' ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות יש להם תשלומין כל ז'. כנה''ג עיין בשכנה''ג: