אֵין לִקְנוֹת מְעִילִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם (ל) הֶדְיוֹט, לְתַשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה. הגה: אָסוּר לַעֲשׂוֹת (לא) מֵאֶתְנַן זוֹנָה אוֹ מְחִיר כֶּלֶב (דְּבָרִים כג, יט) דָּבָר שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה; וְדַוְקָא מֵהָאֶתְנָן עַצְמָהּ, אֲבָל אִם נָתְנוּ לָהּ מָעוֹת בָּאֶתְנָן, מֻתָּר לִקְנוֹת בָּהֶן דְּבַר מִצְוָה; וְלֹא מִקְרֵי זוֹנָה, אֶלָּא אִסּוּר עֶרְוָה, אֲבָל אֵלּוּ הַפְּנוּיוֹת הַקְּדֵשׁוֹת שֶׁמַּקְדִּישׁוֹת דָּבָר, מֻתָּר לְקַבֵּל מֵהֶן. (ר' יְרוּחָם נכ''ג ח''א).
אָדָם שֶׁהוּא רָגִיל בְּשׁוּם מִצְוָה, כְּגוֹן גְּלִילָה, וְאֵרְעוֹ (לב) אֹנֶס אוֹ עֹנִי, וְנָתְנוּ הַקָּהָל הַמִּצְוָה לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ הֶעֱשִׁיר וְרָצָה שֶׁיַּחֲזִירוּ לוֹ הַמִּצְוָה, אִם בְּשָׁעָה שֶׁנָּתְנוּ הַקָּהָל הַמִּצְוָה לַשֵּׁנִי הָיָה סִפּוּק בְּיַד הָרִאשׁוֹן לָתֵת מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן בְּכָל שָׁנָה וְלֹא חָפַץ בָּהּ, וְנִתְרַצָּה הוּא עִם שְׁאָר הַקָּהָל לָתֵת לְאַחֵר, אִבֵּד זְכוּתוֹ; אֲבָל אִם כְּשֶׁנְּתָנוּהָ לַשֵּׁנִי לֹא הָיָה בְּיַד הָרִאשׁוֹן סִפֵּק לָתֵת מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן, וְעַתָּה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ רוֹצֶה לִזְכּוֹת בְּמִצְוָתוֹ וְלַחֲזֹר וְלִתֵּן מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן תְּחִלָּה, חוֹזֵר לְמִצְוָתוֹ.
באר היטב
(לב) אונס. וה''ה לפרנס שעבר מחמת אונס כשיעבור האונס הראשון חוזר לשררתו. ואי עבר מחמת עבירה אפי' ששגג אינו חוזר ואין לשנותו אפי' מע''ה לת''ח. ואם יש ראיה ברורה שנתייאש ממנו אבד חזקתו ועיין מגן אברהם וע''ל ס''ק כ''ז:
רְחָבָה שֶׁל עִיר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בָּהּ בְּתַעֲנִיּוֹת, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרַאי; וְכֵן בָּתִּים (א) וַחֲצֵרוֹת שֶׁמִּתְקַבְּצִים בָּהֶם לְהִתְפַּלֵּל בְּאַקְרַאי (פי' דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהִזְדַּמֵּן לֹא דֶּרֶךְ קְבִיעוּת), אֵין בָּהֶם שׁוּם קְדֻשָּׁה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא אִם הוּא כְּמִין אַרְגָּז, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי רַק לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, אֲבָל אָרוֹן הַבָּנוּי בְּחוֹמָה הַנַּעֲשֶׂה לִשְׁמִירָה, לֹא מִקְרֵי תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה; וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַסְּפָרִים מִתְקַלְקְלִים בּוֹ, דְּמֻתָּר לִטְּלָן מִשָּׁם (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פ' בְּנֵי הָעִיר).
באר היטב
(א) וחצרות. וחצרות שלנו נעשה קודש כיון שמתפללין שם תדיר כל זמן שהם נדחקין מהרי''ט עיין מ''א. גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע''פ שפתוח לבה''כ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן שם:
באר היטב
(ל) הדיוט. עיין בחות יאיר סי' קס''א. והיד אהרן הרבה להקשות עליו עיין שם וע''ל סי' קמ''ז ס''ק ד' מש''ש: (לא) מאתנן זונה. אם בא עליה ואח''כ נתן לה מותר. נתנה היא לו אתנן מותר. נתן לה ואמר יהי אצלך עד שאבוא עליך כשיבא עליה אסור. ואם קדמה והקדישתו לבה''כ מותר. נתן אתנן לזכר אסור. אמר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור. ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאתן סולת וכן ולדותיהן מותר. ואם פסק טלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים עיין מ''א ועיין יד אהרן: