הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם; וְהָאוֹכֵל, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחֵר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל, וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה (פי' כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁנַּיִם פירו''ק בְּלַעַ''ז) שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְאָסוּר לְהַאֲכִיל לְמִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, מִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל (וַיִּקְרָא יט, יד) (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת (א) הַדַּחַק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וְלֹא (ב) יְטַנְּפֵם (טוּר); וְאִם מַיִם מְצוּיִים לוֹ, טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ. הגה: וְהָא דִּמְהָנֵי תְּנַאי, דַּוְקָא בִּנְטִילָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ (ג) אֲכִילָה, דּוּמְיָא דִּנְטִילַת שַׁחֲרִית, אֲבָל אִם נוֹטֵל לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לֹא מְהָנֵי (ד) תְּנַאי בְּאוֹתָהּ נְטִילָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''י).
מִי שֶׁעוֹמֵד בִּסְעֻדָּה וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּשׁוֹק (ה) וְיָרֵךְ וּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, אוֹ שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וּבִמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו, וִיבָרֵךְ: (ו) עַל נְטִילַת יָדָיִם.
באר היטב
(ה) וירך. ואפי' הפרוסה בתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו. מ''א: (ו) ענט''י. ורש''ל כתב שלא לברך וכ''ד הט''ז. וע''ל ס''ס קע''ח ברמ''א ועי' מ''ש המחבר יד אהרן ומ''א סי' קס''ה ס''ק א' ועיין סי' ק''ע ס''א:
באר היטב
(א) הדחק. ורש''ל החמיר דוקא בשעת הדחק מהני תנאי. ומ''מ מי שיושב בעגלה עם עכו''ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק: (ב) יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים. כתב בשכנה''ג דהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות דאין יכולין ליזהר שלא יטנפם ע''ש: (ג) אכילה. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליא. ומ''ש בסי' קנ''ח ס''ז מיירי שלא התנה. מ''א: (ד) תנאי. דהא בעי תיכף לנטילה סעודה אבל אם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת מהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו. מ''א: