הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל, יִטֹּל ב' פְּעָמִים. עַל הָרִאשׁוֹנָה מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר יָצַר, וְעַל הַשְּׁנִיָּה מְבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדָיִם. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטֹּל אֶלָּא פַּעַם אַחַת, לְאַחַר שֶׁשָּׁפַךְ פַּעַם אַחַת עַל יָדָיו (א) וּמְשַׁפְשֵׁף, יְבָרֵךְ: אֲשֶׁר יָצַר, וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת (ב) נִגּוּב יְבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדַיִם.
אִם רַבִּים מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה, הַגָּדוֹל נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה; וְהָרֹא''שׁ הָיָה רָגִיל לִטֹּל בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק וְשֶׁלֹּא (ג) לְדַבֵּר.
באר היטב
(ג) לדבר. ורש''ל כתב שהוא יוהרא לנהוג כן אלא אדרבה יטול תחלה ויהיה נזהר מלדבר וילמדו אחרים ממנו. וכתב הט''ז עליו ואין דבריו כדאי לדחות דברי הרא''ש. ותו כתב רש''ל דד''ת לא הוי הפסק. גם זה לא מסתבר דיש לחוש דילמא משכא ליה שמעתתא ויבא לידי היסח הדעת ט''ז וכ''כ הב''ח. ומ''א כתב דמ''ש כאן שלא לדבר היינו שלא יהיה מדבר שום עסק וענין אחר דהוי הפסק אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק וכ''ש כששואלין לו דבר שמותר להשיב הן או לאו ע''ש:
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בֵּין נְטִילָה לְהַמּוֹצִיא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר, וְטוֹב (א) לִזָּהֵר. וְאִם שָׁהָה כְּדֵי הִלּוּךְ (ב) כ''ב אַמָּה, מִקְרֵי הֶפְסֵק (תוס' פ' אֵלּוּ נֶאֱמָרִים).
באר היטב
(א) ליזהר. כתב בזוהר בשלח שיתפלל קודם נטילה על מזונו ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה מותר להפסיק בכך. והעולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא. מ''א: (ב) כ''ב אמה. עיין מ''א וע''ל סי' ח'. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה. ע''ת וכ''כ מהרש''ל דדוקא במים אחרונים בעינן תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ''א זהירות בעלמא. ט''ז ועיין יד אהרן:
באר היטב
(א) ומשפשף. היינו שנטל שניהם כאחד ע''ל סי' קס''ב ס''ד עט''ז ומ''א: (ב) ניגוב. ואם שכח לברך עד שנטל ידיו יברך מתחלה ענט''י ואח''כ א''י ד''מ. עיין מ''א וע''ל סי' ז' ס''ק ח':