יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים אֵינָם צְרִיכִים נִגּוּב; וּלְהָרַמְבָּ''ם מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ (ז) מְבָרֵךְ.
מַיִם אַחֲרוֹנִים נוֹטְלִים בְּכָל מִינֵי (ח) מַשְׁקִים.
באר היטב
(ח) משקין. וה''ה במים הפסולין לראשונים מ''א ובש''ג כתב דיש לזהר במים אחרונים שיהיו ראוין לשתיה ולא יהיו מרים וסרוחים וגם כח אדם בעינן כמו הראשונים. מים אחרונים אין צריכין שיעור וא''צ לשפוך על ידיו אלא פעם א'. וב''ח כתב לא נהגו האידנא לנקות הידים לא ביין ולא בשמן:
יֵשׁ (ט) שֶׁאֵין נוֹהֲגִים לִטֹּל מַיִם אַחֲרוֹנִים; וַאֲפִלּוּ לַנּוֹהֲגִים כֵּן, אָדָם שֶׁהוּא אִסְטְנִיס וְרָגִיל לִטֹּל יָדָיו אַחַר הַסְעֻדָּה לְדִידֵיהּ הָווּ יָדַיִם מְזֹהָמוֹת וְצָרִיךְ לִטֹּל (יָדָיו) קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
באר היטב
(ט) שאין נוהגים. והמקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ''כ היש''ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים:
באר היטב
(ז) מברך. וביש''ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים: